fbpx

כאן ביתי

.home.shutterstock

אמנם רמת הדריכות בשעת חירום משתנה כשהילדים שלך כבר גדולים, אבל הלב עדיין עם האמהות שכל התראת “צבע אדום” מכניסה אותן למירוץ נגד הזמן. ריקי נזכרת ומזכירה – זה הבית שלנו

 

אני שומעת אותן ורואה אותן דרוכות, את כל אותן אמהות המטופלות בתינוקות ובילדים קטנים. כל אזעקה שמפלחת את אי השקט שכבר קיים בתוכן מוכרת לי מאוד. להיות אם לילדים גדולים, העומדים ברשות עצמם, לעומת להיות אם לילדים קטנים בתקופה ובמצב השורר בשבועות האחרונים במחוזותינו, היא חוויה מפוקפקת שלא הייתי רוצה לשוב אליה.
בזמן מלחמת המפרץ הייתי אם צעירה לשני ילדים מתחת לגיל שש. אי הוודאות ששרר במדינה בעקבות המלחמה ההיא חלחל בי וחשתי את כובד האחריות לשלומם של ילדיי. הייתי חרדה.
היום אני מרגישה אחרת. החרדה האימהית שקיימת בי מהיום שבו נולדו ילדיי נרגעה עם השנים, ובמצבי חירום אני מצליחה לשמור על פרופורציות נכונות ולתפקד במיטבי.
ילדיי הבוגרים עצמאיים ומנהלים את שגרת יומם בעצמם. הם קשובים להוראות פיקוד העורף ומתפקדים בהתאם להנחיות. הם אחראים מספיק כדי להגיע תוך פרק הזמן המוגדר לאזור המגורים שלנו אל המקום הכי ראוי לתפיסת מחסה, ומכיוון שכך – העול הרגשי הזה מאפשר לי להתפנות ולדעת שהם כשורה.

הדריכות הופכת לשגרה

אני מרבה לשוחח לאחרונה על מציאות חיינו ומהרהרת: היש עוד תושבים בעולם הזה שחיים תחת איום מתמיד של מתקפה בתכיפות כל כך גבוה? האם יש עוד ילדים בעולם המכירים את המונחים: כיפת ברזל, רקטה, מרחבים מוגנים, מקלטים ו”צבע אדום” כבר מינקותם?
הכול כאן שביר ונתון לתנודות של מהיום למחר. אזרח שאסף מזון וממתקים ביישוב שבו הוא מתגורר, נסע דרומה כדי לחלקם לילדים ולחיילים ביישובי עוטף עזה. דקות אחרי שהותיר מטעמים לילדי היישוב הגובל ברצועה ויצא מבית אחותי, תושבת המקום, בדרכו למעבר ארז, השיגה אותו הרקטה. הוא נפגע קשות וילדיו הפכו יתומים. חיים שלמים מתנהלים שם בעשר השנים האחרונות תחת איום מתמיד של רקטות. ילדי היישוב והאזור כולו נולדו אל התראות “צבע אדום”. בניה ונכדיה של אחותי מתגוררים שם כולם למעלה משלושים שנה. איש לא חושב לרגע לוותר על ביתו ביישוב גם כאשר 15 שניות מפרידות בין תחילת ההתראה ועד לרגע שהם אמורים להיות תחת מחסה בטוח.
בימים אלו אמורים הילדים ליהנות מחופשת הקיץ, לנפוש בים, לבלות בקייטנות ולצאת למחנות ולטיולים מבלי שיהיו מוגבלים בטווח של עשרות שניות מהמרחב המוגן. אלא שהתנאים כרגע אינם מאפשרים להם להיות בחוויה הזו. הוריהם מקפידים להיות בקרבתם, מוותרים על החופשות המשפחתיות ולעתים גם נעדרים מהעבודה בשל כך. הדריכות הפכה לשגרה. לשמחתי, אני כבר לא במקום הזה. הוקל לי במידת מה, ילדיי בוגרים ועומדים ברשות עצמם.
אנו בעיצומו של המבצע הזה. בעיצומה של אותה מלחמה פיזית ורגשית. ליבי עם כל אותם הורים ובעיקר עם אותן אמהות שכל התראת “צבע אדום” מכניסה אותן למירוץ נגד השניות בשעון כדי להספיק לאסוף את הקטנים ולהביא אותם למקום מוגן.

ועל אף כל אלו, זה הבית שלי. זה הבית שלנו. ארץ מולדת.

 

לטורים הקודמים של ריקי בבלוג “עשרים פלוס”

הילדים לחוצים? “עשר פלוס” פותח קו חם עבור ההורים והמתבגרים

שוב הילד מתחצף? כך תתמודדו עם חוצפה בגיל ההתבגרות

 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.