מאת דבורית נבו.
שייך לקטגוריית אמא מתבגרת, בלוגים

. soldier.shutterstock

“אני רוצה אותו כאן. לידי. שיישב בסלון ויצחק בקול רם מאיזה פרק דבילי בסדרה מטופשת”

יש סוג של כאבי בטן שלא ניתן להסביר אותם.
גם לא בטוח שהם כאבים ושהם בבטן.
הם עולים מהבטן (לפעמים כבר מהרגליים) עד לתחושה קבועה של בחילה.
יש להם נגיעות ללב, לריאות, ונטיייה לאלם ולשיתוק.
והם חיים שם קבוע במשך שעות, ימים, שבועות.

אני לא יודעת להסביר את זה מבחינה מדעית.
אם הייתי מדברת על זה עם הרופאה שלי, היא הייתה נותנת לי כדורים נגד חרדה.
אז אולי זו באמת חרדה.
אם הייתי מדברת על זה עם סבתא שלי, היא הייתה מסבירה לי משמעותה של דאגה.
אז אולי זו דאגה.
ואני חושבת שזה הרחם שלי שכואב לו.
זה החוט הזה שמתחיל מרגע ההתעברות ולא מספיק להתארך.
החוט שמקשר רגשית, נפשית, תבונית – ביני לבין הילדים שלי.

לכל הטורים של דבורית בבלוג “אמא מתבגרת”

הורים שואלים: הוא רק בן 11, וכבר מפחד מהגיוס

פיג’מה לכל ממ”ד

עכשיו הוא חייל

מעלים תמונות של חיילים לפני קרב, ואחרי קרב, ובאמצע יירוט, ומבצעים תקיפה – ואני אמא של כל אחד מהם. אמנם הילד שלי לא לוחם, אבל אני גם אמא של השחרחר בתמונה מימין ושל השמנמן משמאל. אני אמא של הלוחם בהמתנה ושל מקפלת המצנחים.
אני אמא של הבן הפרטי שלי ושל כל החברים שלו.

אני לא יודעת מה מצית את הפתיל של הפצצה הפנימית הזו.
אני לא יודעת מהו הגורם המתניע בתגובת השרשרת שמביאה אותי לכאב בטן הזה.
האם זה צליל היירוט או קול האזעקה, האם אלה החדשות או התובנות.
דבר אחד כבר ברור – אני פוחדת, דואגת, חוששת ולחוצה. ובעיקר מתגעגעת.
אני רק רוצה שהם יחזרו הביתה כבר. כי עברו שבוע ושבועיים ושלושה והוא מודיע שעוד שבועיים הוא לא יהיה. ושום דבר לא עוזר לכך.
לא האפייה ולא הבישולים, לא סידור החדר ולא הקיפולים.
כל אלה לא קיצרו את הזמן, ולא הביאו שקט פנימי.
ואני, גדול עליי 35 ימים של דאגה בלי יכולת לגעת, לחבק, למשש.

אני רוצה אותו לידי

אני רוצה אותו כאן. לידי. שיישב בסלון ויצחק בקול רם מאיזה פרק דבילי בסדרה מטופשת.
שיבקש שאכין לו סנדוויץ’, ושאמזוג לו כוס מיץ. ואני אתעצבן שהוא שוב לא אכל בזמן או את האוכל שבישלתי או אמצא איזה סיבה דבילית אחרת להתעצבן כדי להרגיש שליטה.
שליטה שכבר מזמן אין לי.

אני אמא של חיילי צה”ל.
אני אמא של חייל במדינה לוחמת.
אני אמא של הילד שלי.