מאת קרן יטיב.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, מאמרים

shutterstock_201578264

מי מתחצף? צילום: shutterstock

כשהמתבגרים מתחצפים, אנחנו בדרך כלל מתעצבנים ונעלבים. למה הם מתחצפים ונוהגים בזלזול כלפי ההורים? אם נכעס עליהם בחזרה זה באמת יעזור? ומה כדאי לזכור ברגעי החוצפה האלה? רמז: זה לא נגדנו, אלא בעדם

 

הם יושבים אצלי בקליניקה. עיניה מוצפות דמעות, הוא מניח ידו על ברכה לעידוד. “אני לא מבינה למה הוא מדבר אליי ככה”, היא אומרת בקול רועד. “הוא רק בן 14 והוא מרשה לעצמו לדבר אליי בחוצפה ובזלזול. הוא צועק עליי, עונה בתוקפנות, טורק את הדלת. לעתים הוא ממש מתעלם ממני, לא מגיב לפניות שלי וגורם לי להרגיש מטומטמת”.
תופעת ההתחצפות של בני הנוער כלפי הוריהם היא אחת התופעות המאפיינות את התקופה שלנו. הורים רבים נותרים מתוסכלים, פגועים והמומים נוכח צורת ההתבטאות של ילדיהם כלפיהם. הם זוכרים בוודאות שהם עצמם לא העזו לדבר כך להוריהם. אז מה בעצם קרה פה?

 

על קרן יטיב

יועצת משפחתית בכירה מטעם המרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומשרד החינוך. בעלת תואר שני בחינוך, מומחית לגיל הרך ולגילאי בית הספר היסודי, יועצת חינוכית-התפתחותית בגנים, מטפלת דיאדית מוסמכת, מאבחנת ציורי ילדים, והבעלים של הפיל הצבעוני – המרכז לטיפול במשפחה במושב ניר צבי

קרן יטיב

“אני לא העזתי לדבר ככה להוריי”

האם תופעת הדיבור המזלזל והחוצפני היא אכן תופעה חדשה, פרי העידן המודרני? כבר בשנת 1900 תיאר הפסיכולוג סטנלי הול את ההתבגרות כתקופת “הסער והלחץ”. הול סבר שלהתבגרות יש שלושה מאפיינים קבועים: סכסוכים עם ההורים, תהפוכות במצב הרוח והתנהגות סיכונית (אבלין קרונה, “המוח בגיל ההתבגרות”). נראה, אם כך, שהחוצפה והזלזול לא הומצאו על ידי הנוער של היום ובכל זאת, הורים רבים נשבעים, שהם לא דיברו ככה להוריהם. האומנם?
כשאני משוחחת עם הורים ושואלת אותם אילו תכונות היו רוצים שיהיו אצל ילדיהם, לעתים קרובות הם עונים: שידע מה שהוא רוצה, שתדע לעמוד על דעתה, שלא יהיה נגרר, שהיא תדע לעמוד מול אנשים. אנו מגדלים ילדים ומנסים להקנות להם תעוזה וכנות, אולם ברגע שהקנינו להם כישורים אלה, אנו נבהלים כשהם באים לידי ביטוי נגדנו ומתחרטים עליהם. יש פה ניסיון להעביר מסר כפול – נגד אנשים אחרים תהיה דעתן ותביע את עצמך, אבל מולנו תהיה צייתן וכנוע. אנו ההורים חייבים להבין שזה לא הולך ככה. כשאנו שתקנו מול סמכות הורינו זה נעשה כי היה לנו קל יותר להימנע מעימותים איתם, אולם מאחורי גבם נהגנו גם אנו לעתים לא מועטות בניגוד לרצונם. נכון, החוצפה של בני הנוער באמת מעצבנת ויכולה להעליב ולחסום, אבל היא מקפלת בתוכה תכונות, שאנו כהורים דווקא רוצים שילדינו ירכשו כי הן חשובות לחיים: עמידה על דעתם, יכולת להעביר מה הם רוצים, הבנה שגם אם מתעמתים מערכת היחסים האוהבת יכולה להמשיך ולהתקיים ועוד.

ובעצם האם אנחנו שתקנו ולא ענינו להורינו מפני שקיבלנו את סמכותם, שאז הייתה ברורה ומובנת מעליה רק בשל גילם ומעמדם, או שמא זה היה בשל הפחד שהם יאהבו אותנו פחות אם נצא מולם? או אולי מפני שדאגנו שהם לא יוכלו לעמוד בדברים שנגיד להם ויקרה להם משהו? הרצון לשמור על ההורים קיים תמיד אצל הילדים. רק מי שבטוח שהוריו עמידים ואינם שבירים ומתפרקים מול כל עימות ויודע בביטחון מלא, שהוריו יאהבו אותו גם אם יהיה “ילד רע”, יכול להרשות לעצמו לצאת בבוטות מול הוריו ולהתמרד. אם המתבגר מגיב אליך בצורה שבעינייך היא חוצפנית ומתריסה, נסה לחשוב על כך, שהצלחת להקנות לו מספיק בטחון באהבה ביניכם ובקשר שקיים במשפחה והביטחון הזה יעמוד לצידו עוד הרבה שנים אחרי שיעבור את סערת גיל ההתבגרות . ובכלל- האם באמת היינו כזה נוער טוב וממושמע? הורים רבים מופתעים לשמוע מהוריהם, שהם חוו אותם כחוצפנים ומזלזלים בהם, לא פחות ממה שאנו חווים את המתבגרים שלנו. יש לנו נטייה להתרפק על העבר והזיכרונות תמיד נדמים מתוקים ומושלמים, אולם לא תמיד הם אכן משקפים את המציאות.

 

הורים שואלים: בן ה-12 החל לדבר בזלזול אל מבוגרים. איך צריך להגיב?

בין ניהול ללימוד: כך תעניקו לילד קורס מזורז בניהול שיעורי הבית שלו ובהכנה לבחינות

מהו העונש המוטל על צעירים המתעללים בבע”ח? תמונת מצב

 

מדוע מתנהג המתבגר בזלזול ובחוצפה כלפי הוריו?

“כשאני עונה להורים שלי, אני לא חושב על זה שאני מזלזל בהם או מתחצף אליהם”, מספר לי אבנר בן ה-15. “חשוב לי להגיד את דעתי ואני מרגיש צורך להגיד להם מה אני חושב. הכוונה שלי היא לא לפגוע בהם, וכשהם אומרים לי שאני מתחצף, אני לא מבין את זה. אני לא מרגיש את עצמי מתחצף”. מעניין להקשיב לאבנר. הוא מספר שבחוויה שלו אין רצון לפגוע או לזלזל בהורים. זה תוצר שולי, בעיניו, של הצורך המרכזי שלו להביע את דעתו עד הסוף. במילים אחרות – זה לא נגדם, זה בעדו.

הגישה הפסיכולוגית הרווחת היא, שהחוצפה בגיל ההתבגרות נובעת מתהליך ההיפרדות, אותו אמור המתבגר לעבור בשלב זה של חייו. גיל ההתבגרות הינו תקופת משבר. זה מצב חדש הדורש מן המתבגר להסתגל למעבר מהתנהגות של ילד להתנהגות מבוגר. זוהי תקופה סוערת ורגישה, בה חווים בני הנוער התפתחויות פיזיולוגיות, פסיכולוגיות וקוגניטיביות מואצות. במקביל חלים שינויים משמעותיים במערכת הציפיות מהם בבית הספר, במשפחה ובמערכת החברתית. המתבגר מתחיל לוותר על התלות שהייתה לו בהוריו עד כה ומפתח זהות נפרדת וייחודית לו, לעיתים קרובות על דרך הבלבול והטעייה. ואיך ייפרד המתבגר ויפתח את זהותו? על ידי “הבערת השטח”- הוא שורף את הקשרים הקודמים עם הוריו בדרך של חוצפה, זלזול, התפרצויות זעם, צעקות והתנהגות מתריסה ומרדנית, על מנת לאפשר לעצמו להיפרד מהם, להיבנות לבד ולחזור ולבנות עם הוריו מערכת יחסים חדשה בין מבוגרים.

הגישה הפסיכו-ביולוגית מתמקדת בחקר התהליכים הביולוגיים העשויים להסביר את ההתנהגות, בעיקר התהליכים המתרחשים במוח ובמערכת העצבים. לפי חוקרים בגישה הזו “האשם המרכזי” בהתנהגות המזלזלת של המתבגרים הוא השינוי במוחם. המוח אשם בכל. לטענתם, בגיל ההתבגרות ישנן התפרצויות הורמונליות דרמתיות. השינויים ההורמונליים גורמים לשינויים מהירים ועוצמתיים במצב הרוח, יש להם השפעה ישירה על תפקוד המוח והם ממריצים אזורים, החשובים לעיבוד רגשות עזים. כתוצאה מכך כעס ושמחה מתחלפים במהירות, ולעתים האמוציות יוצאות משליטה והמתבגר מגיב בהתפרצות, שנתפסת בעיני הוריו כזלזול וחוצפה. אלו שינויים רגילים, שהם חלק תקין מתהליך ההתבגרות, והמתבגר, למעשה, אינו שולט בהתפרצויות אלו.

 

אז מה עושים?

  • נסו להיזכר בתקופת ההתבגרות שלכם. אם יש צורך, תחקרו את הוריכם, איך הייתם אתם כמתבגרים. נסו להיזכר בתחושות ובהתנהגויות שלכם בגיל ההתבגרות. כך תוכלו לגלות יותר אמפטיה למתבגר הזועף שמסתובב אצלכם בבית.
  • אין הרבה מה לעשות כשהמתבגר כועס. הוא מוצף הורמונלית ומתנהג כמו ילד בן שנתיים. זכרו שהוא אינו עושה את זה נגדכם אלא בעדו, עליו להיפרד ממכם כדי לרכוש לעצמו זהות ועצמאות, והתגובות המתחצפות שלו הן חלק מתהליך ההיפרדות שלו. היו אתם המבוגרים האחראים ואל תיקחו את זה באופן אישי.
  •  דוגמא אישית: דוגמא אישית היא תמיד חשובה ביותר ביחסים מול ילדינו. זוהי הזדמנות  לבדוק את עצמנו: איך אנחנו מדברים לסובבים אותנו? האם אנו מעבירים מסרים של כבוד, הקשבה ודיאלוג מול בני הזוג שלנו? מול ילדינו? מול הקופאית בסופר? האם המתבגר, שצופה בנו מהצד יכול לחוש במסרים אלו?
  • נסו לזכור, שמעבר ללאהוב את הילדים, שזה דבר טבעי להורים, עליכם גם לחבב את המתבגר שלכם. לכן הזכירו לעצמכם מדי יום 3 דברים טובים שאתם אוהבים ומעריכים במתבגר שלכם. זה יעזור לעבור את התחושה הלא נעימה של דיבור מזלזל.
  • שימו לב לזמני חסד והדגישו אותם. כשיש רגעים בבית של נועם ואווירה טובה, עשו להם מקום, ציינו אותם לפני ילדכם, ציינו כמה אתם נהנים ממנו כך, כמה אתם רואים את המאמץ. שימו יד על כתפו מדי פעם, העניקו מגע פיזי במינון ובאופן שמתאים למתבגר שלכם.
  • החמיאו לעצמכם בקול רם: הזכירו לעצמכם לעיתים קרובות, שבאופן מוזר ופרדוקסלי, התבטאויותיו של המתבגר מולכם מעידות, שעשיתם עבודה טובה בהקניית בטחון בקשר ביניכם, באהבה שלהם וביכולת שלכם לחטוף ממנו מבלי להתפרק.