fbpx

לישון אצל סבתא

לישון אצל סבתא
הנכדה המתבגרת, יעל, מבקשת לישון אצלנו בשישי.
אנחנו מוחמאים, מזמן היא לא ביקשה לישון אצלנו. סבה ואני חושבים, מה נעשה איתה? איך נבדר אותה? הרבה זמן לא יצאנו יחד לבילוי. הדברים שמילאו את זמננו המשותף ודאי כבר אינם מעניינים אותה.
לא כדאי להוציא יותר מדי אנרגיה על מחשבות, אומר הסבא, היא בטח תתעסק במחשב או בטלוויזיה.
יום שישי. יעל מגיעה לביתנו עם שקית שקופה ובה פיג’מה ומברשת שניים.
כמובן שהיא חמושה בטלפון הנייד שאינו מש מפיה. נדמה כאילו הנייד של היום החליף את המוצץ של פעם. כמה שנים עברו מאז ימי המוצץ שלה? עשר?
שיחת טלפון עם חברה אחת רודפת שיחת טלפון עם חברה אחרת, ובין לבין היא מואילה לענות על שאלות:
מה נשמע?
סבבה!
איך בבית ספר?
על הפנים!
את רעבה?
יש מצב!
ואתם, סבא וסבתא, לכו הרחיבו את סוד הצמצום והבינו את אשר תבינו.
לקראת הערב, נדמה ששיחות הטלפון הפכו סוערות יותר, הלחישות ארוכות יותר, יעל נתקפת באי שקט גובר והולך.
סבא, היא אומרת, יש מסיבה אצל חברה שלי וחבל לי להפסיד, אולי תסיע אותי אליה?
סבה אינו ממהר להשיב. איך תחזרי?, הוא שואל.
אתה תחזיר אותי.
באיזו שעה?
לא יודעת.
אבל אני הולך לישון די מוקדם, הוא מתנצל.
התנצלותו מתקבלת במאור פנים.
אז אולי אני אשן אצלה?, היא מציעה במהירות.
אבל באת לישון אצלנו…, אני ממלמלת.
לא חשוב, סבתא, אבוא בפעם אחרת. זאת חברה טובה שלי, והיא מזמינה הרבה ילדים.
ככה פתאום מסיבה ספונטנית? אני שואלת.
כן. מסיבה, היא עונה ומדגישה: אצל תמר, אתם מכירים אותה. היא חברה טובה שלי.
ואפשר לישון אצל תמר?, אני מהססת.
-כן, בטח. ישנתי אצלה הרבה פעמים, והיא גם ישנה אצלי.
תתקשרי ותשאלי אם אפשר לישון אצלה.
חיוך של ניצחון מתפשט על פני נכדתי, והיא מתקשרת, משוחחת ואומרת:
אמרתי לכם שאין בעיה.
אז הרשינו.
למחרת, בתי התקשרה אלינו וסיפרנו לה שבתה אצל תמר.
המסיבה הייתה אתמול? קולה נשמע כועס.
כן, לא היינו צריכים להרשות לה ללכת?
עבדה עלינו בעיניים, קבעה בתי.
למה?
היא ידעה שלא ארשה לה ללכת למסיבת פיג’מות של בנים ובנות יחד,
אז היא יזמה את השינה אצלכם!
אחרי שבוע, כשפגשתי את נכדתי, אמרתי לה:
כששאלתי אותך האם זו מסיבה ספונטנית, למה ענית שכן?
כן מסיבה! לא יודעת מה זה ספונ…ספונ…טנית.
ומה אתן אומרות, סבתות? אשמח לקרוא את תגובותיכן (גם סבים יכולים).
לבלוג הקודם של שרה שלום: אמת או חובה
לבלוג הבא של שרה שלום: זיכרונות מקום המדינה

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

תגובה אחת

  1. אנחנו, כסבים, עומדים כאן במצב בעייתי; אולי אפילו עוד יותר מן ההורים, בעצם. כי הרי אנחנו לא רוצים להיות “מחנכים”; אנחנו רוצים להיות “מפנקים”.
    לא ברור מה אפשר לעשות במצב שתיארת. גם לא ממש ניתן להימנע ממנו.
    אולי הכי נכון לקבל את זה באור חיובי: יש תענוג מסוים בלדעת, שהייתם ה”מגן” של נכדתכם. אם תגידו (ותרגישו) ש”הנכדה בחרה בנו, להסתתר מאחורינו”, תוכלו אולי לפרגן לה, במקום להיעלב. אולי תוכלו להגיד לה שהבנתם מה היה, ושבפעם הבאה, אם היא תהיה גלויה איתכם, אתם תשתדלו להיות גמישים איתה. שוב, אני מדגישה: הרי כסבים, לא תפקידנו לאכוף את הכללים של אמא-אבא.
    נשמע כרעיון קצת נבזי, לא?

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.