גלעד נזרק מהתיכון בסוף י”א. הוריו, בצעד חריג למה שהיה מקובל בשנות התשעים, העזו ורשמו אותו לבית ספר אקסטרני, שבו הוא למד בשעות הערב וסיים את הבגרויות בהצלחה. כיום, כשהוא מנכ”ל חברה ובעצמו אב לשתי בנות, גלעד משוכנע שהדרך להצלחה רצופה בפתרונות יצירתיים
ביום של סיום כיתה י״א, מצאתי את עצמי ביחד עם עוד עשרות תלמידים בשיאו של התקף זעם כלפי ה״מערכת״, הלוא היא רכזת השכבה, שהחליטה שאנחנו לא עולים כיתה. במילים אחרות – היא העיפה אותנו מהתיכון. מספרה הגדול של קבוצת ״המודחים״ לא השאירה לנו מקום לספק – בתיכון החליטו לא להתעקש ולפתח את התלמידים, אלא פשוט לזרוק הביתה את בעלי הציונים הפחות טובים. כך, לאחר ה״סלקציה״, יגיעו לכיתה י״ב רק הבוגרים הרצויים למערכת, כלומר כאלו שידאגו שממוצע הציונים של התיכון יהיה גבוה וייראה, לפחות כלפי חוץ, כהצלחה חינוכית גדולה.
רכזת השכבה הסתגרה בחדרה בצדק, מכיוון שחלק מה״מודחים״ חיכו לבוא איתה חשבון פנים מול פנים. חלקם צעקו לה לצאת, אחרים התחילו לבעוט בדלת המשרד שלה, ואילו אני החלטתי לחזור הביתה ולחשוב מה אני מסביר להורים.
ההסברים הבנליים של ״העיפו חצי שכבה״ לא עזרו לי, כצפוי, מול אמא ואבא, ואת הכעס, האכזבה והעצב שעל פניהם לא שכחתי עד היום. הוריי שכבר היו מיואשים לחלוטין, אפילו לא צעקו עליי, אלא רק הספידו אותי וציינו שחבל, דווקא הייתי בחור טוב, ואיך זה נגמר בגיל כל כך צעיר. אחר כך הכעס שלהם חלף והפחד מהעתיד לבוא החל לתת את אותותיו. התחושה הראשונית הייתה שכעת הסתיימו חיי, ואין שום סיכוי שאצליח בעתיד בלימודים, בעבודה או בכלל.
פתרון שמתאים לי בדיוק
לאחר שהפחד חלף, הם עברו לפסים מעשיים ובדקו מה בעצם קרה. הם הבינו שהבעיה לא הייתה בציונים, אלא בחיסורים. הייתי ״מבריזן״ סדרתי. השעמום שהיה תוקף אותי בכל שיעור היה גדול מנשוא, והישיבה בכיתה יום אחרי יום נראתה לי ממש לא משתלמת לעומת האטרקציות שיש בחצר, של חברים, חברות, צחוקים, ובעיקר חיים ועניין.
למזלי, ההורים שלי בחוכמתם הבינו שצריך למצוא עבורי פתרון אחר, שמתאים יותר לאופי שלי. הם הצליחו להתגבר על הצורך לתלות אותי ומצאו פתרון יצירתי – תיכון אקסטרני שמלמד קורסים בשעות הערב. במקום ללמוד במשך כל השנה את כל המקצועות, מסלול הלימודים כלל למידה של כל מקצוע במשך ארבעה חודשים, שלאחריהם ניגשים לבגרות. וחוץ מזה התלמיד יכול לבחור את המורה שמתאים לו לכל מקצוע. השיטה הזו שונה מהשיטה המוכרת, והרבה גבות הורמו סביבנו לאחר ההרשמה. אתה לא תקום בבוקר לבית הספר? לא תלמד כל השנה מתמטיקה? איך אפשר? הייתה תחושה ששיטת הלימוד בתיכון הציבורי היא היחידה, וכל שיטה אחרת נדונה לכישלון.
עם הזמן, גיליתי שהשיטה הזו, הממוקדת במשימה קשה בזמן קצר, מאוד מאתגרת אותי, ומתאימה לי הרבה יותר מהשעממון שחוויתי בתיכון הציבורי, שבו הרגשתי שהלימודים נמתחים כמו מסטיק. הבנתי גם שהרבה יותר מתאים לי ללמוד באופן עצמאי את החומר, מאשר לשבת באינספור שיעורים ולהקשיב. כטיפוס שעייף בבוקר וערני בערב, גיליתי גם שהלימודים בשעות הערב הרבה יותר מתאימים לי, ואני מרוכז ומצליח לקלוט את המידע טוב יותר. את שעות הבוקר ניצלתי לעבודה. התחלתי להרוויח כסף במקביל ללימודים, ופיתחתי את העצמאות שלי וגם יכולות כמו התמודדות עם לקוחות, מכירה ועבודת צוות. תכונות כמו אחריות, יסודיות, וגם מנהיגות והבנה מסחרית, שהיו חבויות אצלי, החלו להרים את ראשן עוד בהיותי נער ואני נהניתי גם מהלמידה על החיים האמתיים בשעות הבוקר.
החברים שלי שראו אותי פורח במסגרת החדשה התחילו להבין שזה לא כל כך גרוע ללמוד באקסטרני. לאט לאט התיכון הזה, שנתפס כאפשרות של “אין ברירה”, החל להיתפס בעיני חבריי כאפשרות לגיטימית ורצויה, ואכן שלושה מהם הצטרפו אליי ועזבו את התיכון מרצונם החופשי. אחריהם הצטרפו נוספים שגם הם נהנו ושמחו על בחירתם.
אמנות הבחירה: למה דרוש אומץ כדי לעבור לתיכון אחר?
בין חיסון לחינוך: הם מקיימים יחסי מין בגיל צעיר? בואו נחסן אותם!
כשהביישנות עוברת את הגבול: הסיפורים האישיים שמאחורי החרדה החברתית
בזכות תמיכת ההורים
ברור לי כי שיטת הלימוד הזו לא מתאימה לכל אחד, אבל כך גם השיטה הנהוגה בתיכון הציבורי. יש כיום מגוון אפשרויות וסגנונות רבים של תיכונים ושיטות לימוד, וכל אחד יכול למצוא את השיטה שטובה עבורו. בסופו של דבר האומץ להעז ללמוד בשיטה אחרת סייע לי לסיים את הבגרויות בהצלחה. ואחר כך לסיים גם קורס קצינים ותואר בהצטיינות באוניברסיטה הפתוחה, המתבסס כידוע על אותה למידה עצמאית. במקביל ללימודים האקדמיים המשכתי לעבוד, בדיוק כמו בתיכון, והגעתי לתפקידי ניהול בכירים. אני בטוח שבלי האומץ להעז לבחור בסגנון חיים אלטרנטיבי ולא שגרתי בשנות התיכון, וללא התמיכה והחשיבה ״מחוץ לקופסה״ מצד הוריי – מסלול חיי היה שונה בתכלית.
כיום אני אב לשתי בנות, ומקווה שבמידת הצורך גם אדע לכוון שאותן בחוכמה למה שמתאים להן ולא למה שמקובל ונחשב טוב. אנסה להבין אילו מסגרות וסגנונות מתאימים להן, מה מניע אותן? מה מעניין אותן? במה הן חזקות? לפעמים דווקא סגנון פחות מקובל או “נחשב”, יכול להיות המפתח לצמיחה ולהתפתחות. לעתים כישלון כמו ניפוי מהתיכון יכול דווקא לשמש כמקפצה ולחידוד עצמי של החוזקות הטמונות בנו ושל הכיוונים שבהם כדאי לנו לבחור.
הכותב הוא מנכ”ל חברה ואב לשתי בנות
