סדרת הטלוויזיה הפופולרית “זגורי אימפריה” וסרטי הקולנוע “מפריח היונים” ו”אנשים כתומים” מעלים מחדש את הדיון בנושא ייצוג המזרחיים באמצעי התקשורת. האם חל שינוי מאז ימי ראשית הקולנוע? והאם בני הנוער רואים בהם ייצוג אותנטי של המציאות?
בשבועות האחרונים בוודאי נתקלתם בסרטים הישראליים “מפריח היונים” או “אנשים כתומים”. סביר להניח שגם יצא לכם לראות את סדרת הטלוויזיה “זגורי אימפריה”, שהעונה השנייה שלה משודרת בימים אלה ב-Hot. המשותף לסדרה ולסרטים הללו הוא שהעלילות שלהן עוסקות במשפחות מעדות המזרח. “זגורי אימפריה” מציגה את סיפורה של משפחה מרוקאית שרובצת עליה קללה; הסרט “מפריח היונים” את חייה של משפחה עיראקית שעזבה את בגדאד בשנות ה-50′ ועלתה לארץ; והסרט “אנשים כתומים” עוקב אחר דמויות שונות במשפחה מרוקאית ביפו.
מאז ימי ראשית הקולנוע, ייצוג ה”מזרחי” בקולנוע ובטלוויזיה התאפיין בסטריאוטיפיות ובאי שוויון ביחס לייצוג ההגמוניה האשכנזית בתקשורת. האם סדרות אלה, שמשודרות כיום במאה ה-21, עדיין שומרות התיוג השלילי והבעייתי של הגיבור המזרחי, או שברוח הפלורליזם התרבותי אפשר לראות שינוי במגמה זו? איך הייצוג הסטריאוטיפי משפיע על הצופים, בעיקר על בני הנוער, הרואים בדרמה הטלוויזיונית ייצוג אותנטי של המציאות? ומה אפשר לעשות כדי להביא לשינוי חברתי?
עד שנות ה-80′: מזרחי בעייתי, אשכנזי מוצלח
מדינת ישראל מהווה כור היתוך מיום היווסדה ומתמודדת עם הצורך לשלב בין קהילות יהודיות שהגיעו לארץ מכל קצוות תבל – ממזרח אירופה, מאפריקה, מאסיה ועוד. במשך שנים רבות ההגמוניה האשכנזית שלטה במשאבים החברתיים, הכלכליים והתקשורתיים, ואופן הייצוג של מיעוטים שונים באמצעי התקשורת הושפע מנקודת מבט מרכזית זו. נכון לומר כי התקשורת משקפת ומקצינה תפיסות ואמונות המקובלות בחברה, ובעזרתן היא משמרת את אי השוויון החברתי והתרבותי הקיים. התקשורת מתייחסת למיעוטים בשני אופנים: האחד – הכחדה סימבולית המתעלמת ממיעוטים שונים בטקסטים תקשורתיים, והשני הוא ייצוג סטריאוטיפי ומקפח המציג את המיעוט באור שלילי ובעייתי.
מאז שנות ה-60′ וה-70′ אפשר לראות ייצוג מקפח וסטריאוטיפי למיעוטים מזרחיים כמו בסרטים “קזבלן”, “צ’רלי וחצי”, “חגיגה בסנוקר” ואחרים. עם השנים ייצוג זה חלחל כם לטלוויזיה ואפיין גם את הדמויות המזרחיות בסדרות טלוויזיה מקומיות, שהדגישו את השונות בין האשכנזי למזרחי: המזרחי מושם ללעג ולצחוק בשל אופן דיבורו, לבושו, מאכליו, התנהגותו הפרימיטיבית והטקסים המסורתיים שלו. לעומתו, האשכנזי הוצג לרוב במעמד גבוה יותר, יפה, משכיל ומצליח יותר.
מאז שנות ה-80′ ועד היום החלה עלייה משמעותית בייצוגים של המיעוט המזרחי, שהתיימרו להציג את המזרחיים באור חיובי יותר מבעבר. אפשר להסביר את השינוי הזה בכניסתם של מפיקים וכותבים המייצגים את המיעוט ומדברים בשמו, כמו בני הזוג שמואל וחנה אזולאי הספרי. עם זאת, גם סרטים אלה זכו לביקורת בשל שימור הסטריאוטיפים המקובלים מנקודת המבט האשכנזית בייצוג המשפחה המרוקאית כבעייתית: האם מגדת עתידות, הבת משוגעת והיחסים בין בני המשפחה עכורים ומורכבים. ייצוגים מקפחים אלה התבטאו גם בפרסומות המציגות את דימויים עדתיים שונים, כמו הפרסי הקמצן, המרוקאי העצבני והמאמא המזרחית השולטת במטבח.
לכל הטורים של ד”ר שלי גפן על ילדים ותקשורת
תקשורת הורסת: “כרגיל, אתה לא עושה עם עצמך כלום כל החופש!”
חיים במגזין: מגזינים לילדים ולנוער ששרדו את מהפכת האינטרנט
מאז שנות האלפיים: יחסים מורכבות, תפיסות שמרניות
בשנות האלפיים התחלנו לראות סרטים וסדרות המציגים את הפערים העדתיים, כמו סדרת הטלוויזיה “סברי מרנן” או הסרט “סוף העולם שמאלה”, המשווים בין מיעוטים שונים בחברה הישראלית ומציגים את המורכבות של המיעוט עצמו ואת הקשר בין בני הקהילה לבין עצמם ואל מול האחרים. מציאות זו הציגה את הקשיים העומדים בפניהם להתקבל לחברה הישראלית למרות רצונם העז בכך.
תופעה זו מתחדדת לאחרונה עם עליית סדרת הטלוויזיה “זגורי אימפריה” והסרטים “מפריח היונים” ו”אנשים כתומים”. על פניו נראה כי ייצוג המזרחי שבסדרות אלה שינה את התפיסות השמרנית שהייתה מקובלת במשך שנים רבות, אך בחינה ביקורתית של המסרים העדתיים בסרטים אלה מגלה כי הן דווקא משמרות את הייצוג הבעייתי הקיים ומצדיקות אותו. אחד הבנים במשפחת זגורי גורש מהבית על ידי האב, עבר ללמוד בפנימיה אלטיסטית ושינה את שם משפחתו, בן אחר הוא זמר מוסיקה ים-תיכונית והבת של השכנים היא קוראת בקפה. בין בני המשפחה ניצתת מלחמה פנימית והיחסים בין הדמויות מורכבים ומניפולטיביים.
הסרט “מפריח היונים” מציג את סיפור יהדות עיראק המסופר בניב ערבי-עיראקי, אך גם הוא מייצג את מורכבות יחסי הפרט והקהילה אל מול החברה המקומית, תוך מעבר מתפיסת הקולקטיב לתפיסת הפרט המייצגת תפיסות מקובלות כיום. גם הסרט “אנשים כתומים” אינו מביא את הבשורה המיוחלת, ושוב מציג את המיעוט המרוקאי המקדש את העבר, המסורת והמנהגים הישנים לעומת הקושי להתמודד עם הקידמה, החדשנות וההווה.
באופן פרדוקסלי, ייצוגים אלה עושים עוול למיעוטים שונים בחברה הישראלית ומחדדים שוב את ההבדלים בין אשכנזי למזרחי, הנשמרים גם בחברה הישראלית הרב-תרבותית לכאורה, ונותנים לגיטימציה לשימור התפיסות השמרניות והסטריאוטיפיות כלפיהם מצד האשכנזים.
המסקנה: איך זה משפיע על הצופים?
הבעיה בייצוגים אלה היא מידת השפעתם על הצופים, ובעיקר על הצעירים שבהם, הנוטים לראות בתכנים הנצפים אמת לאמיתה ולבנות אמונות, תפיסות והתנהגויות תואמות לכך במציאות. התקשורת מהווה סוכן חיברות מרכזי עבור ילדים ובני נוער הצורכים את תכניה כדבר שבשגרה ורואים בה ייצוג הולם של המציאות. לפיכך, ייצוג סטריאוטיפי שכזה גורר תפיסות מעוותות ושקריות של ההבדלים בין עדות שונות בישראל לאורך השנים, והילדים שלנו גדלים על דמויות מזרחיות מגוחכות המדברות מצחיק, מושמות ללעג, מוצגות לרוב בהקשר משפחתי או קהילתי, חסרי כוח, מעמד או יוקרה, אך גם נחשבות לקלאסיקה, כמו דמותו של פארוק ב”אלכס חולה אהבה” או הרס”ר שמש ב”אסקימו לימון”. לעומת דמויות אלה, האשכנזים נמצאים במרכז היצירה ומוצגים כבעלי כוח, מעמד ויוקרה.
חשוב לציין כי יש מיעוטים רבים שקיבלו יחס מקפח דומה מצד ההגמוניה האשכנזית כמו נשים, דתיים, ערבים, חד מיניים ועוד, אך לכל מיעוט יש משא ומתן עם הרוב על מקומו ותפקידו, בהתאם לשינויים החברתיים המתרחשים עם השנים.
הדרך היחידה להביא לשינוי חברתי אמיתי היא לייצג את המיעוטים באופן שוויוני ודומה לייצוג הרוב האשכנזי על המרקע, וזאת לצד הנעת שינויים חברתיים שיקדמו ויחזקו שוויוניות זו הלכה למעשה בתחומים שונים בחברה ובהם פוליטיקה, כלכלה, חברה ועוד.
הכותבת היא חוקרת, מרצה ומנחה הורים בתחום התקשורת. לשאלות, הערות והארות בנושא ילדים ותקשורת ניתן לפנות לשלי בעמוד הפייסבוק שלה
