מאת דבורית נבו.
שייך לקטגוריית אמא מתבגרת, בלוגים

shutterstock_32851354

 

דבורית מלמדת את עצמה להיות אמא לילדים מתבגרים, ולא לפחד גם כשהיא מרגישה לבד

 

היא מתבגרת, האמא שאני.
היא לומדת להתגבר על ערבים לבד בלי אף ילד בבית. ככה פתאום.
היא בוחנת את הזוגיות שלה עם הפרטנר הוותיק ההוא, זה שפעם לפני 30 שנה היה צנום, שחור תלתלים ומצחיק, 
והיא יודעת שחלק מזה עוד נשאר. היא צריכה לבחון איזה חלק, והאם זה עדיין מוצא חן בעיניה.

האמא שאני מתבוננת על הילדים ושואלת את עצמה, בשקט בשקט, בחרדה מן התשובה שעלולה להתגלות: 
איך משחררים אותם ונותנים להם לצמוח לחיים שנכונים להם?
ואיך לא להתערב עם דעותיי במקומות שאינם רצויים. ובכלל מתי הן רצויות, דעותיי.
וזה שכל כך גדלתי ויש לי כך כך הרבה לתת זה נחשב?
וזה שאני כל כך מנוסה ויודעת, ורוצה לעשות copy-paste לתובנות ולהעבירן אליהם, זו שליטה?
לשתוק זה ויתור או גדולה?
לוותר זו חולשה או עוצמה אימהית שמאפשרת להם להמריא למקומות שלא ידעתי שקיימים?
וכשהם לא רוצים לאכול זה אישי? רמז לאיכות התוצר וטעמו?
או שהאוכל כל כך שולי, למרות שאני בטוחה שאני יוצקת לתוכו חיים ואהבה, ואת כל המשאלות כולן,
ורק שייקחו ביס אחד ויראו כמה שזה מושקע וטעים?

לטור הקודם של דבורית: מחסום כתיבה

הילד רוצה לעבור בחופש הגדול?

כשהביישנות עוברת- מהי חרדה חברתית?

החולצה הזו – מתי קנית אותה?
עם מי את יוצאת? מתי את חוזרת? כל כך מאוחר? למה?
מתי הגעת לבסיס?
ואתה אוהב אותה? אתה מרגיש שהיא מעניקה לך בחזרה?
במה הוא מיוחד? מה עושה אותו לאחד בשבילך?

אמא! את חופרת. מסבכת עניינים. מעצימה רגעים. מתמללת מבטים. מתישה.
אמא! הם כבר גדולים. מסתדרים. לא מפרטים. מדלגים. מרפרפים. עוד שנייה חוזרים.
אמא ואמא ואני לא נושמת. אמא’לה – נהיה לי ריק.