מאת ניתאי ענבי ודבורית נבו.
שייך לקטגוריית אחד על אחד, אקטואליה
ולתגיות:

israeli school. shutterstock

 

נער: “החגים מבוססים, כמעט כולם, על הסלוגן “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו” (ואנחנו ניצלים). תחושת הרדיפה (והניצחון), שמלווה כמעט את כל החגים, מחלחלת לילדים כבר מגיל צעיר. בתי הספר מצדם נרתמים בכל הכוח למשימה, ומעצבים את הנוער ברוח ‘התרבות האסונית'”

 

מאת: ניתאי ענבי 29.04.14

זה לא כל־כך פשוט להיות כאן ילד“, כתבה הילדה יערה שבו לפסטיגל 97′, “ללמוד בבית הספר על המלחמות…”. משרד החינוך הגדיל לעשות ופרסם בשבוע שעבר תכנית ללימודי שואה כבר בגן הילדים. התכנית באה לתת לגננת כלים להקניית הנושא לזאטוטים – שכל רצונם הוא לשחק בקוביות. מה כבר אפשר לומר לילדים צעירים שנולדו לתוך מציאות חיים מורכבת ונפיצה בשם “מדינת ישראל”, ולעם נבחר אחד שחי בתחושת רדיפה קמאית? הרבה מדי.
בגן הילדים, למשל, הנושאים המרכזיים בשנת הלימודים הם חגי ישראל והקניית מורשת העם היהודי. החגים מבוססים, כמעט כולם, על הסלוגן: “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו” (ואנחנו ניצלים) – בחנוכה חוגגים את ניצחונו של יהודה המכבי, שמרד נגד גזרותיו של המלך אנטיוכוס האכזר; בפורים הצילה אותנו אסתר ממשימתו הזדונית של המן הרשע להשמיד את היהודים; בפסח הוציאנו משה ממצרים משעבוד ארוך לפרעה, בסיוע עשר מכות ששיאן בהשמדת הבנים המצריים הבכורים (פרפרזה לצו “כל בן היילוד היאורה תשליכוהו”); בל”ג בעומר אנו מציינים את המאבק הצבאי העיקש של בר-כוכבא ברומאים; ואם לא די בכך –  מיד לאחר פסח חל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בליווי צפירה חודרת ומחרישת אוזניים (אבל הי, בזכות הגיבורים יש לנו מדינה), ושבוע לאחר מכן חל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה עם שתי צפירות מחרישות אוזניים (אבל הי, בזכות הגיבורים יש לנו מדינה), ולסיום – בסמיכות שנויה במחלוקת –  חל יום העצמאות, הנחגג בצל המלחמה והשכול.
תחושת הרדיפה (והניצחון), שמלווה כמעט את כל החגים, מחלחלת לילדים כבר מגיל צעיר. בתי הספר מצדם נרתמים בכל הכוח למשימה, ומעצבים את הנוער ברוח “התרבות האסונית”. התרבות הזו כוללת טקסים תחת השמש היוקדת שבהם קוראים קטעים דיכאוניים ושרים שירי זיכרון עצובים, לצד תכניות לימוד הממקדות את בחינת הבגרות בהיסטוריה בתקופת בית שני וחורבנו, בשואה (כמעט כולה מהפרספקטיבה היהודית) ובמלחמות ישראל. הוסיפו לכך תרגול ירי טילים (עם הישמע אזעקה, יורדים במהירות לספרייה, יושבים בה עשר דקות עד שנכנסים ילדים עם אפודים זוהרים מרוחים בקטשופ, ואז חוזרים ללמוד) ויציאה למפגני כוח צבאיים ברמת הגולן (המדגישים את כוחו האדיר של צה”ל שיש לשמר אל מול “האיומים והאתגרים הניצבים לפנינו”) – והרי לכם מתכון מוצלח לאתוס לאומי, המבוסס על פחד, רדיפה ותוקפנות. את ההשפעה הישירה של התכנים הללו רואים בתקריות אלימות בין ילדים ובני נוער ובהתבטאויות בנוסח: “יש לנו ארץ אחת וחייבים לשמור עליה מכל הערבים”, או “חייבים לגרש את הערבים שרוצים להרוג אותנו מהמדינה היהודית”. “זיהוי האויב” הופך למשימה קלה במיוחד בזמן שלומדים ללא הרף על “רעים שחפצים בהשמדתנו”. וכך, במקום לחנך לשלום – מחנכים למלחמה, לאויבות ולשנאה. האם מערכת החינוך שכחה את תפקידה “לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים…?” (לקוח מתוך “מטרות החינוך הממלכתי בישראל”).

ניתאי ענבי במכתב לשר החינוך לקראת כניסתו לתפקיד

נירית מזועזעת מיוזמת השר ללמד על השואה כבר מהגיל הרך

בתום 12 שנה במערכת החינוך, אני יכול להעיד שאפשר, וכמובן גם מוטב, אחרת. אין ספק שההתעסקות האובססיבית באסונות נובעת מהפחד שמא נשכח את זהותנו היהודית־ישראלית. אולם צריך לתרגם את המורשת וההיסטוריה אל חיינו, ללמוד מהן, ובעיקר – לחנך לאורן ולא בצלן. צריך לחשוב על בני הנוער כמו על אזרחי המחר שיוכלו להפוך את המדינה למקום טוב יותר. קחו למשל את האופן שבו מערכת החינוך “מתעוררת” ועוסקת בשואה – או ליתר דיוק בששת המיליונים שנספו –  במהלך השבוע הקודם ליום השואה. מעטות הפעמים שעסקו בכיתתי במצוקתם של ניצולי השואה, אם בכלל. כפי שאנחנו נזכרים בעניים רק בעקבות פרסום דו”ח העני, ניצולי השואה יזכו אולי לעלות לסדר היום ולשיעורי החינוך כעוד ספין במסווה “רפורמה” של איזה שר, או חלילה כעוד כותרת על התעללות של נערים בניצול שואה שמתגורר בדירת חדר בפתח תקווה. במקום להתעסק בשאלה הסטטיסטית “כמה גדול יכול היה להיות העם שלנו אלמלא שליש ממנו נרצח?”, או להתכונן לטקס אחר טקס – יבש אך רטוב מדמעות, מוטב היה לעודד מאות אלפי בני נוער לצאת להתנדב ולארח לניצולים חברה, להתרים למענם כסף למזון ולתרופות – וזאת לאורך השנה כולה.
הצורך לבקר מערכת שמדכאת ביקורת אינו נובע ממניע פופוליסטי. מעולם לא היה קל להציף סוגיות הקשורות בפרות קדושות כמו צה”ל (ע”ע אדם ורטה), אבל דבר אחד מוסכם – למערכת החינוך יש את הכוח לעצב מציאות אחרת וטובה יותר – כזו המחוברת לשורשים, אך גם מצמיחה ניצנים של התחדשות. כפי ששרה הילדה שבו: “אנחנו שלנו כאב ושמחה”.

הכותב הוא תלמיד כיתה י”ב בתיכון בן גוריון בפתח-תקוה, כתב נוער ועורך ראשי של מגזין RESH, מגיש ברצועת הנוער והסטודנטים של “רשת א'”, ועוד

 _______________________________________________________________________________

אמא:”אנחנו לא מעצימים חרדות, אלא מפחיתים משמעויות. לילדים נדמה שאנטיוכוס והיטלר הם בני אותו מחזור. שהמן הרשע למד עם הבריטים בכיתה. יום העצמאות מבחינתם זהה לל”ג בעומר. כל ההיסטוריה היא תקופה אחת שקרתה פעם, מזמן”

 

מאת: דבורית נבו 29.04.14

גידול ילדים בכל מקום בעולם הוא לא עניין פשוט. משמע, מסובך להיות הורה. כל שכן בישראל.
למשל, בגיל שנתיים הם מתחילים ללמוד על חיות – איך עושה כלב? וחתול? נחש? ואחר כך גם “נחש צפע”. בגיל שלוש הם מתחילים ללמוד צבעים – צהוב, ירוק, אדום. ואחר כך גם “צבע אדום”.
הזיכרונות תלויים בדור שבו אתה גדל. אבל בל נשכח שכל דור ודור חייב לזכור ולא לשכוח, ולראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים.
כולנו רוצים לגדל ילד ספוּג תרבות, ערכים, מסורת, מורשת, עקרונות, נימוס, השכלה ותבונה. בתוך כך אנחנו משלבים גם את אחשוורוש, נבוכדנצר, היוונים, הרומאים, הבריטים, יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה”ל, פעולות איבה. אז כן, אנחנו עם למוד קרבות. וכן, כבר 60 שנה שבצרפת שקט (חוץ מקצת בגידות בצמרת), ואילו אצלנו האדמה בוערת. אך האם זה הבסיס להורות שלי?
אני מכירה את התפיסה שגורסת כי אנחנו מגדלים ילדים חרדתיים, כאלה שמגיל הגן סופגים מידע על אסונות שקרו לעמנו, שמתבלבלים וגדלים להיות חוששים, מודאגים, חרדים. אני מכירה, ולחלוטין לא מסכימה.

דבורית בטורה הקודם: “עברתי מחסום כתיבה”

צעירים מנציחים את השואה בדרכים מקוריות 

אני אמא לשני בני עשרה, ילדים בוגרים. קיץ אחד הם היו בעין המלחמה, שנת 2006. ירדו למקלט, הכירו אנשים שנהרגו. ועם כל זה – אצלנו התרבות אינה “אסונית”. כאמא אני עושה הכול כדי לעטוף את ילדיי בשקט, בשגרה, בוודאות, בביטחון ובתחושת מסוגלות. אני יודעת שזה מה שעושות רוב האמהות סביבי. אנחנו עושות הכול כדי לא לחשוף את הילדים לאכזריות החיים, בלי קשר ליהדותם ולעצם חייהם במדינה למודת מלחמות. אחמיר ואומר – אני חושבת שאנחנו עוטפים אותם מדי ומסבירים להם פחות מדי על הקשר בין מחשבות, דרכי התנהגות ותוצאות עתידיות.
אנחנו מכנים את המן רשע, עורכים משתה עד דלא ידע, אבל לא מדברים על השתכרות עם ילדי כיתה ה’, ואז מגלים שאנחנו מקום שני בעולם בצריכת אלכוהול בגיל 11. אנחנו מספרים על דוד המלך האדמוני ובת שבע, מספרים לקונית על אהבתו, וחס וחלילה לא מדברים עם ילדי כיתה ו’ על יחסי מין ומגלים שהיה אונס קבוצתי בין ילדים בני 12! אנחנו מספרים בסטריליות על ט’ באב, בלי להתעכב על שנאת חינם וניהול קונפליקטים, אבל מתים בלב בכל פעם שילד נרצח במועדון. אנחנו טוחנים להם את המוח שיהיו “חכמים בשמש” ויסתכלו לצדדים במעבר חצייה, אבל לא מספרים להם ששנאת השונה היא הבסיס לפציעות בנפש ובגוף, וככה מתו לנו אבותינו. אנחנו לא מעצימים חרדות, אלא מפחיתים משמעויות. לילדים נדמה שאנטיוכוס והיטלר הם בני אותו מחזור. שהמן הרשע למד עם הבריטים בכיתה. יום העצמאות מבחינתם זהה לל”ג בעומר. כל ההיסטוריה היא תקופה אחת שקרתה פעם. מזמן. כל החגים הם מאותה סיבה (“סיפרו לנו על זה בגן”), כולם מורכבים מסיפורים נשכחים. והם – מדקלמים אותם מן הפה אל החוץ.
אנחנו לא צריכים להפסיק ללמד, אלא להתמקד בהסבר ההיסטורי, בהקשר הערכי-מוסרי. אנחנו צריכים להבהיר מהי מידת הרלוונטיות של בת פרעה לקבלת האחר, לשיפוטיות ולביקורת. עלינו להתעכב על חשיבות הסיפורים על האיש ההוא מפולין או מלוב – איך זה יהפוך אותנו לאנשים טובים יותר אם רק נבין את משמעות העוצמה הקהילתית. את המשמעות של אומה. עם. מולדת.
אין אצלנו תרבות חרדתית, אלא אם הפחד מחיידקים בהעברת קשית מפה לפה נחשב. אנחנו לא תמיד יודעים ומבינים את המשמעויות, ולכן לא מעבירים לילדים את הדרש. אנחנו עסוקים בפשט, בחיצוני, בבינוני. אנחנו נמנעים מדיונים מעמיקים וחוסכים מילדינו את התובנות החשובות באמת לחיים. אנחנו לא עוצרים למלא את ארגז הערכים שלנו – כעם, כמשפחה, כיחידים.
ואם להתייחס לכעס הלאומי על כך ששר החינוך רוצה ללמד ילדי גן על השואה, יש לי חדשות בשבילכם: מאז ומתמיד מלמדים את ילדי הגן על השואה. אם רק נהיה אקטיביסטים ותבוניים, נדבר פחות ונחנך יותר. נעסוק בהכוונה ומשמעויות במקום לדון בטרגדיות וחרדות.

לזכר סבא, סבי חגואל. יליד סלוניקי וניצול שואה, אוהב אדם וחיים, 1994-1924

הכותבת היא אמא למתבגרת בת 16 ולחייל, מנכ”לית צוהר – ייעוץ והדרכה לתוצאות, כותבת הבלוג “אמא מתבגרת”

 _______________________________________________________________________________

המדור “אחד על אחד” הוא בשיתוף RESH– מיזם הכתיבה של הנוער בישראל