מאת דבורית נבו.
שייך לקטגוריית אמא מתבגרת, בלוגים

mom writes again. shutterstock

 

דבורית מתחדשת עם פוסט חדש בבלוג ומגלה לאן היא נעלמה

חלפה שנה כמעט מאז הטור האחרון שלי במגזין, ומאז אני חווה סוג של מחסום כתיבה. אבל כמו שאומרת הקלישאה – האביב הוא זמן טוב להתחדשות, ואולי גם זמן טוב לנסות לפרוץ את המחסום הזה.
“תכתבי לנו את כל ה’תירוצים’ לכך שלא כתבת עד עכשיו”, הציעה לי העורכת לאחר ששיתפתי אותה בתחושותיי. אז התיישבתי מול המקלדת, משחזרת בראשי שנה אחורה, ומנסה להשיב על השאלה: למה בעצם יבשה הדיו?; לפניכם עשר הסיבות שהצלחתי למצוא, אתם תחליטו אם הן מוצדקות דיין:

  1. הילד התגייס (וכל מילה נוספת מיותרת).
  2. אפיתי מיליארד עוגיות ועוגות שלא מתקלקלות אחרי שבוע בארון ברזל, גם כשיוצאות נמלים מהבלטות. אגב, חוץ מעוגיות הפקתי מכך תובנה חשובה: קופסאות אטומות אינן בהכרח אטומות, שקיות פסגור – כן.
  3. באמת חיכיתי שהוא יתקשר. לפעמים ימים שלמים. עם טלפון על צלצול ולא על רטט. לא עזר.
  4. הילדה התלבטה ממושכות באיזו מגמת לימוד לבחור. בדקנו אופציות לאורך זמן.
  5. מורים שמלמדים בכיתה י’ נוהגים להתקשר לאמהות בשעות מוזרות ולגרום להן לקיים שיחות תוכחה.
  6. ברלין נעימה בסתיו.
  7. חגי תשרי. אכלתי.
  8. למדתי על סגנונות קיום. וקצת בדקתי את זה. בקטנה.
  9. התחלתי לעשות הליכות. הליכה נורדית ליתר דיוק. אגב – בגב יש שרירים.
  10. הייתי עסוקה בלהתבגר. לבד, בשקט, לאור זרקורי הסביבה ובלי לבכות לאף אחד על הכתף.

 

 סוף דבר (ותחילת דבר אחר)

עכשיו, כשהתחלתי לכתוב, התחלתי גם להיזכר, להתעמק, לברר, להתעמת. ד”ר סוס כתב ש”אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים”.
וכך הוא כותב: “עם רגליים בנעליים, עם שכל בראש,
תמצא את הדרך שלך, אל תחשוש”.

 אז נעלתי נעליים (אמרתי הליכה נורדית, לא?), ועם השכל בראש (כל אחד והמסה שלו) הפסקתי להתחפר עם עצמי פנימה. יצאתי לדרך. כי אצלנו בבית, אפילו אמא מתבגרת.

לכל הפוסטים הקודמים של דבורית נבו 

הורים שואלים: “הוא רק בן 11 וכבר חושש מהשירות הצבאי…”

למה אנחנו חייבים לצפות בסרט “שש פעמים”?