מאת ד"ר שלי גפן.
שייך לקטגוריית אקטואליה, ילדים ותקשורת, מאמרים

no privacy even for kids. shutterstock

 

שידור הראיון ב”צינור לילה” עם הילדה שהותקפה מינית מראה לכולנו שאבדן הגבולות במדיה הופך הרסני יותר ויותר. ככה זה כשילדים משתתפים בחלק ניכר מהפרסומות ותכניות הריאליטי, ולא תמיד במידת הרגישות והתמימות הנדרשת. ד”ר שלי גפן קוראת להורים למחות נגד כללי המשחק החדשים ולדרוש שינוי

 

מי שצפה ביום שני שעבר בתכנית “צינור לילה” בערוץ 10 והאזין לראיון הקצר שנערך בה עם ילדה כבת שבע, שהייתה קרבן לעבירות מין בפנימייה שלה, לא יכול היה להישאר אדיש. אכן, למחרת השידור סערו הרוחות ורבים התקוממו על כך שמדובר באירוע “פוגעני”, “מרגיז”, “לא אתי” או לכל הפחות “מיותר מאוד”. כבר באותו שבוע הכינה המועצה לשלום הילד, לבקשתה של חברת הכנסת מיכל רוזין, הצעת חוק (תיקון לחוק הנוער טיפול והשגחה) שתאסור כל ראיון עם קטינים וקטינות נפגעי עבירות מין. במקביל פנה יו”ר המועצה, יצחק קדמן, לנציב קבילות הציבור ברשות השנייה ודרש את התערבותו בעניין.
השידור זעזע את אמות הספים של רבים מאתנו בשל כך שהוא ממחיש היטב את טשטוש הגבולות המתחולל בעידן המסכים. אין ספק, ההבחנה בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי הולכת ומתפוגגת – בייחוד בשל תכניות הריאליטי שמשגשגות ופורחות בחסות הרייטינג. כבר הורגלנו לצפות מדי ערב באנשים המוצגים במצבים מביכים, ואם לא די בכך – גיל המשתתפים רק הולך ויורד. הנוכחות של הילדים בתכנים שונים על המסך, החל מפרסומות וכלה בריאליטי, מורגשת היטב בשנים האחרונות. הם מככבים כדמויות מרכזיות ועצמאיות המתמודדות על שירה או בישול, ונדרשים לעמוד במשימות תחרותיות שונות לעיני כל עם ישראל. במקרים אחרים, הילדים מוצגים כחלק מהמשפחה, ולא ברור עד כמה הם מודעים בכלל לחשיפה הזו או מעוניינים בה. באותם מקרים הם עשויים לחשוף דילמות, דרמות וקונפליקטים שונים – ולעתים גם “לגנוב את ההצגה” למורת רוחם. כך בתכניות כמו “סופר נני” או “שולחן משפחתי” (הפרויקט העכשווי ב”ווינט”).

שידור הראיון עם הילדה שהותקפה מינית לקח את המציאות הזו כמה צעדים קדימה, ופלש לאחד מאותם תחומים שרובנו העדיף להאמין שנצליח להשאיר מחוץ לגבולות הריאליטי. האם לא היינו תמימים מדי? והאם יש משהו שאנחנו כהורים ומבוגרים אחראיים יכולים לעשות בעניין כדי לשנות את פני המציאות – או ליתר דיוק את פני המדיה?

יש המצדדים בכללי המשחק

זו לא צריכה להיות חלילה הילדה שלנו על המסך (או קולה הנשמע, אפילו ללא כל טשטוש, בשיחת טלפון), כדי שננקוט עמדה בסוגיה עדינה אך חשובה כל כך. על כל הורה לשאול את עצמו, האם לחברה שלנו יש זכות לעשות שימוש בילדים כדי ליצור רייטינג גבוה וכדי לרגש את הצופים בבית בכל מחיר?; האם הילדים שלנו צריכים לשלם מחיר כל כך יקר בשל כך שסף הרגישות של הצופים הולך ועולה מרגע לרגע?; מישהו בכלל נותן את הדין (מלבד “המועצה לשלום הילד”) למחיר שגובה החשיפה הזו מהילדים ולהשפעתה על מצבם החברתי?; מי אחראי על הילדים הללו ומי ישמור על כבודם ועל ייצוגם באופן הולם ומוסרי, בזמן שהוריהם “נרדמו בשמירה” או לא יכלו להוות עבורם מגן (מפני מלתעות הריאליטי, כן?) מכל סיבה שהיא?
בואו נגיד את האמת. ישנם רבים, ובהם גם חוקרי תקשורת, שדווקא מצדדים בכללי המשחק החדשים שמונהגים כיום במציאות התקשורתית ותומכים באנשים שמובילים אותה. אלו טוענים כי תקשורת מייצגת ומשקפת את החברה, ולכן לא צריכה להיות מניעה מכך שילדים ייחשפו בפריים-טיים ויוצגו כ”אנשים קטנים” אך בוגרים – כפי שגם החברה החיצונית וההורים עצמם מתייחסים אליהם בחיי היומיום (אם ילדים מתבגרים כבר בגיל תשע, ברור שהטלוויזיה תשקף זאת). אחרים מצדדים במצב, אך מתוך טענה שייצוג הילדים נעשה כמעט תמיד בעידוד ההורים האחראיים עליהם ובתמיכתם. לדידם, אין להפנות את האשמה כלפי התקשורת, היות שתפקידה היחיד הוא לספק במה ולא לשאת באחריות כלשהי על ילדים כלשהם.
מובן כי איני מסכימה עם העמדות הנ”ל. בעיניי, העובדה שאופן הצגת הילדים בפריים-טיים עלול להזיק לאותם ילדים באופן הרסני ולעתים גם בלתי הפיך, מחייבת את כולנו – הורים, אמצעי התקשורת וכלל המבוגרים האחראיים בחברה – לתת את הדעת על העניין ולנקוט פעולות מתאימות הן ברמה המוסרית והאתית והן ברמה המשפטית.

אני ואתם נשנה את העולם

התקשורת אינה יכולה להמשיך ולהציג פנים תמימות, בזמן שלכולנו ברור כי היא מנצלת לרעה את הילדים כדי להשיג רייטינג גבוה ולזכות באהדת הקהל. אין להתעלם מהאחריות החברתית-מוסרית שבה נושאת תכנית כמו “צינור לילה” והערוץ עצמו, שנתנו יד לשידור ולא שאלו את עצמם אם לא נחצים כאן קווים אדומים ומה המחיר שהמשתתפת הצעירה כל כך עלולה לשלם עקב כך. שידור הראיון הטלפוני עם הילדה שהותקפה מינית אינו מעיד על תופעה חדש, אלא רק על הקצנתה. השידור ממחיש עד כמה אנחנו יכולים להשיג בלחיצת כפתור כל מידע אפשרי, על כל אדם ובכל גיל, ולהיכנס בגסות לחייו הפרטיים ללא כל תחושות אשם. השידור ממחיש עד כמה חוסר רגישות למצוקות הזולת וצפייה מציצנית הפכה לעניין של שגרה. אז מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? כהורים אנחנו חייבים להקים קול צעקה ולדרוש מבעלי ההחלטות להגדיר גבולות ברורים לאבחנה בין פרטיות לחשיפה, לאבחנה בין ילדים למבוגרים, ולאבחנה בין זכויות הפרט לזכויות הכלל. עלינו לקרוא תיגר על מציאות שבה אין גבולות ואין מוסר, כל עוד אינטרס הרייטינג בא על סיפוקו. עלינו לקרוא לרשות השידור (ולא להסתפק בפנייה המבורכת של המועצה לשלום הילד) להגדיר כללים וחוקים ברורים לאופן ייצוגם של ילדים במסכים וליצור אכיפה ברורה למי שמפר אותם. אם לא נפעל כך, נצטרך לגנוז את התקווה שלנו לגדל את ילדינו במציאות חברתית שפויה, מוסרית, וערכית.

הכותבת היא חוקרת, מרצה ומנחה הורים בתחום התקשורת. לשאלות, הערות והארות בנושא ילדים ותקשורת ניתן לפנות לשלי בעמוד הפייסבוק שלה

 

לכל הטורים של שלי גפן: ילדים ותקשורת

חופשת פסח בפתח: במה נשחק עם הילדים, חוץ ממשחקי מחשב? 

כותבים צעירים: דגנו ברשת כמה בלוגים מעניינים במיוחד של מתבגרים