מאת מרינה קיגל.
שייך לקטגוריית בלוגים, עמוד הבית מיוחד

mom and son. shutterstock

 

מרינה קיגל, אם חד-הורית, הרגישה במשך שנים שהיא אמא לא מספיק טובה. היום היא מדברת אחרת. רגשות האשם התחלפו ברגשות גאווה, והיא כבר מבינה שאמא שנותנת “נורופן” כי היא מוכרחה להגיע לעבודה זה לא הדבר הכי נורא בעולם. הילד שלה מוכיח לה זאת. מאשמה לגאווה

 

“אמא, אני רוצה לשאול אותך משהו”, הוא אומר לי.
מעניין מה הוא רוצה לשאול, אני תוהה. על כל ענייני הסקס דיברנו עוד בגיל תשע, גם על מוות, על אלוהים, על גירושין ועל התעללות בבעלי חיים. דיברנו כבר גם על תהליך האבולוציה (“אמא, כשסבא היה קטן, הוא היה קוף?”) וגם על מאורעות היסטוריים (“מה קרה קודם, השואה או רצח רבין?”). נדמה היה לי שכיסינו כל מה שרק אפשר במסגרת השיחות בין אמא לבן שגילו הוא כמעט 11.
“תגידי, כשתתפטרי מהעבודה שלך, ממה נחייה”?, הוא ממשיך.
השאלה הזו מגיעה על רקע מה שסיפרתי לה כמה ימים לפני כן. אמרתי לו שאני עוזבת את מקום עבודתי, הנוח כל כך מבחינה כלכלית אך התובעני והלא הגיוני מבחינת השעות והדרישות. אני עוזבת מקום שבו עבדתי במשך כמעט שמונה שנים, ואני עושה זאת לטובת הלא נודע, הלא יציב – אבל המפתה כל כך. כדי לעבוד מהבית, כדי לנהל עסק עצמאי, כדי לכתוב.

 לטור הראשון של מרינה: המוטו שלי הוא “לדבר על הכול”

“בלוג אורח”: מגוון בלוגים של הורים ושל בני נוער ב”עשר פלוס” 

“אחד על אחד”: אמא מול נער/ה בבלוג משותף עם אתר “Resh”

אני יודעת ששינוי קריירה בגיל 37 עלול להישמע כמו החלטה בלתי שפויה, בלשון המעטה. איך אני יכולה להרשות לעצמי להיות קלת ראש?, אני הרי אמא לילד, המפרנסת היחידה שצריכה לדאוג בסוף כל חודש למשכורת שתכסה את שכר הדירה ואת האוכל וגם תשאיר קצת לבילויים. ובדיוק כשאני מקבלת את ההחלטה האינטואיטיבית הזו, שבאותו רגע נראית לי הפתרון היחיד וההגיוני ביותר, אני חוטפת בפנים דלי מים קרים מהילד שלי.
לפעמים אני מרגישה שהוא זה שמגדל אותי ולא להפך. כן, אנחנו באמת מדברים על הכול. לפעמים אני מרשה לעצמי “להוציא עליו את העצבים”, אני מודה, אבל אני גם מקפידה להתנצל כשאני פוגעת בו. הוא, מצדו, יודע טוב מאוד, שאם לאמא היה יום ארוך וקשה מוטב להשאיר אותה עם עצמה בשקט, בפינת הספה מול המחשב. כשזה קורה הוא אפילו דואג להכין לי קפה, רק שלאחר מכן צריך לדאוג לשטוף את כל המטבח.

“לא מאמינה בפרי אסור”

הבן שלי מספר לי את הסודות הכי הכי כמוסים שלו. הוא סומך עליי. הוא לא מתבייש לבכות לידי אם הוא רואה סרט עצוב, למשל. אנחנו צוחקים יחד, אפילו אם מדובר בבדיחות קצת גסות. הוא גדל על “מצב האומה” ו”ארץ נהדרת”, על מוזיקה טובה (מגיל אפש הוא “שבוי מרצון” באוטו שלנו, מקשיב בעיקר ל”קווין”, “מטליקה” ו”נירוונה”). הוא רואה איתי גם סרטים למבוגרים, אבל עדיין מסתיר את עיניו עם היד בביישנות כשהוא רואה נשיקה על המסך. לפעמים אני שואלת אותו שאלות מביכות על בנות, ומקבלת נזיפה: “אמא, אני עדיין קטן כדי שתדברי איתי על הדברים האלה”.
הוא מתעצבן  כשאני אומרת לו שאני יוצאת לדייטים, אבל לא פוסל אפשרויות. רואים שהוא מרגיש קצת לא בנוח, אפילו שלא הייתה לו שום בעיה עם זה שאבא שלו התחתן בשנית. “אבא זה לא אמא”, הוא מסביר לי ברצינות תהומית, ומיד מוסיף: “אבל אני מבין, אני לא רוצה שתהיי לבד”. הוא קצת נחרד מהמחשבה שאולי יהיה לו אח/ות קטנ/ה, אפילו מעקם קצת את השפתיים כמו לפני בכי. אבל אז הוא נזכר שהוא בוגר, ומיד מרגיע את עצמו ואותי.
כן, אני מרשה לו הרבה דברים שאולי נשמעים איומים. לפעמים אני מרשה לו “להישאר ער כל הלילה” (בינתיים, חוץ מפעם אחת, הוא תמיד נפל לשינה עמוקה עוד לפני חצות). אני מאפשרת לו לאכול לארוחת צהריים את משלוח המנות שהוא בדיוק הביא מבית הספר. אני מזמינה לו סושי ופיצה, לוקחת אותו למסעדות ומרשה לו לפתוח חשבון בפייסבוק (למרות שהוא עדיין לא בן 13) – כי אני לא מאמינה ב”פרי אסור”.
כשהילד שלי היה בן חודשיים, כאב לי מאוד להיניק אותו. באחת הפעמים הכאב היה כל כך בלתי נסבל שהרמתי אצבע ונתתי” פליק” על הלחי הקטנה שלו. ברור שלאחר מכן בכיתי נורא והתנצלתי בפניו, אבל המקרה הזה עזר לי להבין דבר אחד פשוט: “מוטב להיות אמא שפויה מאשר אמא שסובלת – למשל מכל נגיסה כזו”. ההבנה הזו עזרה לי שלא להיבלע לגמרי על ידי רגשות אשם וגרמה לי לסיים עם ההנקה עוד באותו יום. הסיפור חזר על עצמו עם הגמילה מחיתולים. אחרי שניסיתי פעם אחת לגמול אותו “בכוח” ומצאתי את עצמי מתרוצצת בכל הבית כדי לנגב שלוליות, אמרתי לעצמי: “הוא יחליט בעצמו כשיגיע הזמן”. אכן, תוך זמן קצר, בגיל שנתיים ושמונה חודשים, הוא חזר הביתה מהגן והודיע לי שהוא לא צריך חיתול. וכך היה.

“הוא גידל לעצמו אמא טובה”

במשך שנים ארוכות הרגשתי שאני אמא לא מספיק טובה. אחת שלא מבשלת מספיק טעים. אחת שמתגרשת. אחת ששוכחת לתלות כביסה, ואז בבוקר – לפני בית הספר – מייבשת את הגרביים במיקרו. אחת שלא עוברת כל יום על שיעור הבית של הילד, ולא עוזרת לו לסדר את התיק (ובסוף השבוע מגלה שם כריכים חצי רקובים). אחת שלא קוראת לילד סיפור לפני השינה בכל לילה. אחת שלא מציבה “גבולות ברורים” – כמו אלה שאסכולות התנהגותיות מקובלות מטיפות להם.
הרבה זמן הרגשתי כמו כבשה שחורה על רקע כל “האמהות המושלמות” סביבי. התביישתי לספר שבערבים שבהם שאני חוזרת הביתה עייפה, אני מעדיפה להזמין לו פיצה כי אין לי כוח אפילו להכין חביתה וסלט. שלפעמים, כשיש לו חום והוא מרגיש לא טוב, אני דוחפת לו מזרק נורופן לפה ושולחת אותו ללימודים. יש אמא-טאליבן, ויש אמא-נורופן שחייבת להגיע לעבודה!.
אבל באותו רגע, אחרי השאלה הקשה שהוא שאל אותי, הבנתי שבעצם אני “אמא בסדר”. פתאום ראיתי מולי נער עצמאי, שלא מפחד להביע את דעתו אך גם יודע להתפשר כשצריך. ראיתי נער שמבין נחישות מהי ויודע לקבל החלטות – גם כשאינן קלות. הבנתי שאני תמיד מתמלאת גאווה נוכח התשובות שלו, גם אם הן מלאות בחוש ההומור העוקצני הזה שאני כל כך מכירה (וגם אם סביבי נצפות גבות מורמות ונשמעים צקצוקי לשון). הוא בעצם ההשתקפות שלי, ואני אוהבת את ההשתקפות הזו על כל יתרונותיה וחסרונותיה. כך בעצם התחלפו רגשות האשם שלי בתחושת גאווה. הצליח לו. הוא גידל לעצמו אמא טובה.

הכותבת היא מתרגמת, כותבת, מבקרת תרבות, אם השנה. לאתר של מרינה