מאת יעל טל.
שייך לקטגוריית מין צעיר

 teenagers and sexuality. shutterstock

 

נחשו: איך הנערים של היום “מתחילים” עם נערות? (רמז: הם לא קורצים להן), ומה מבחינתם משתלב הכי טוב עם מין (רמז: ההוא מהקידוש)?; יעל טל ממרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מתארת את התרבות המינית החדשה של הנוער ומציעה איך להתמודד עמה

 

אני לא צריכה להיות זו שתספר לכם ההורים על בני נוער. הם חיים בביתכם, מתרוצצים ביניכם, מתקשרים אתכם, ואין ספק שאתם מכירים את הרגלי הצפייה והאכילה שלהם טוב יותר ממני. אולי אתם גם מכירים טוב יותר את הטרנדים במלתחה שלהם ועוקבים אחר השינויים באורך המכנסונים וחולצות הבטן או תחתוני הבוקסר המבצבצים מהגי’נס – שעמם יוצא הדור הצעיר מהבית כשהוא שמח וטוב לב. אבל יש תחום מסוים שאולי נעלם מעיניכם העוקבות, ועליו אני דווקא כן יכולה לספר לכם לא מעט. הכוונה שלי היא לתרבות המינית של בני הנוער, נכון להיום, פה בישראל. את ה”תרבות” הזו אני מכירה היטב ומקרוב מתוקף עבודתי, אך חשוב מאוד שגם אתם תכירו אותה, כדי שתדעו איך להתמודד עמה כראוי.

4 עובדות שבני הנוער שלכם מעדיפים שלא תדעו

התבוננות ממושכת בתרבות המינית העכשווית של הדור הצעיר מאתרת באופן ברור את התופעות הבאות:
1. כך “מתחילים עם בחורה”, או בעגה הטינאייג’רית העדכנית – כך “תוקפים”: הדרך שבה נער “מתחיל” עם נערה במסיבה (טרם הופרה המוסכמה העתיקה הקובעת כי הגבר הוא היוזם והאקטיבי בקשר) היא באמצעות כך שהוא מגיח במפתיע מאחור ואוחז במותני הנערה. אם החברה שעומדת ממול, זו שצופה בבחור, מחליטה שהוא “שווה”, קרי מתאים לחברתה, היא תעביר לה את המסר שהיא יכולה להסתובב באמצעות הנהון או ביצוע “לייק” עם האצבע. ברוב המקרים, הנערות מסיטות את ידי הנערים ונאלצות להיאבק לאורך המסיבה בידיים הנשלחות לעבר מותניהן ובגוף הנצמד אליהן ללא רשות.
אמרנו תקיפה קיבלנו תקיפה. ומה אומרים על כך בני הנוער? רוב הבנים והבנות יגידו לכם בפשטות: “מי שלא מתאים לה – שלא תצא למסיבות”. במילים אחרות, על פי ההיגיון הטינאייג’רי אם נערה נהנית סתם כך ללכת למסיבה כדי לרקוד עם חברות, ואפילו תשמח אם אחד הבנים יתחיל עמה באמצעות – שימו לב, רעיון מהפכני – קשר עין או דיאלוג שמצריך החלפת מילים (לא הודעות טקסט או ציוצים) – מוטב שהיא תמשיך לחלום. סיכוי קלוש שזה יקרה.

2. פורנוגרפיה מכל עבר: מחקרים על הרגלי צריכה וגלישה באינטרנט מראים כי גיל החשיפה לפורנוגרפיה הולך ויורד. הסטטיסטיקות מדברות על גילאי 11-9 (כיתות ג’-ה’), ותוך כמה שנים – בגילאי 17-13 – כבר מדובר על שיעור של כ-80 אחוז מבני הנוער, הצופים בקביעות בפורנוגרפיה לפחות אחת לשבוע (לפי מחקרה של ד”ר אביגיל מור).
במילים אחרות, אין לנו שליטה ממשית על התוכן שאליו נחשפים ילדינו, ובעיקר הבנים. הרי גם אם נחסום את כל רשתות האינטרנט בבית, הבן שלנו עדיין יוכל למצוא תוכן פורנוגרפי בלחיצת כפתור בסמרטפון, באינטרנט אצל חבר או בסרטון שהועלה לפייסבוק. כהורים אנחנו חייבים להכיר בעובדה הזו: בני הנוער נחשפים לתכנים פוגעניים, סקסיסטיים ומעוותים, המהווים עבורם מקור ידע עיקרי בכל הנוגע למיניות.

3. “הצירוף הקדוש” הוא מין ואלכוהול: יותר ויותר בני נוער מספרים שהם “שותים כדי לעשות מין”. הבנות “שותות כדי להשתחרר”, ובעיקר כדי לא לשלם מחיר חברתי על כך שהיו מעורבות במגע מיני כלשהו מרצונן (אחרת הן יכונו “שרמוטות”). הבנים לעומתן, שעליהם כביכול מוטלת האחריות להיות האקטיביים בקשר, זקוקים לחיזוק חיצוני מהאלכוהול – הנוסך בהם אומץ.
איני באה להטיף נגד שתיית אלכוהול, אלא נגד התרבות הנרקמת בצלו – תרבות של חיזור אלים ומיניות פוגענית. בתרבות שכזו לא יכולה להתקיים הסכמה חופשית – כזו הנטולה חומרים שמערפלים את יכולת השיפוט והפעלת שיקול הדעת. הורים ומתבגרים חייבים להפנים את העובדה שקיום מגע מיני תחת השפעת אלכוהול וסמים הוא מסוכן ומסכן, כיוון שהוא עלול להיחוות עבור אחד הצדדים כפגיעה מינית.

4. לחץ חברתי – האויב המרכזי: כל הורה למתבגר מכיר את הכוח וההשפעה שיש ללחץ החברתי מצד קבוצת השווים. באופן טבעי, המתבגרים רוצים להרגיש שייכות לבני גילם ולהיות חלק בלתי נפרד ממעגל המקובלים/ות. ארבע העובדות שנמנו קודם לכן לא היו יכולות להיות כל כך הרסניות ללא הלחץ החברתי העמוק שחווים בני הנוער, ולכן לא נוכל להתעלם מכך כשאנחנו מנסים לנהל עם הילד/ה שיחה בכל אחד מהנושאים הנ”ל (אלכוהול, פורנוגרפיה, מסיבות וכו’). גם אם אנחנו משוכנעים שאנחנו מגדלים את הילד שלנו על ערכים חיוביים ומתקשים להאמין שהוא יפנה לאלכוהול או לפורנוגרפיה, עלינו לזכור שמעבר לפינה אורב לנו אותו אויב הנקרא “לחץ חברתי”.
בגיל ההתבגרות, הנער נמצא בתקופת השיא של כינון הגבריות שלו, כלומר חלה עליו כל העת חובת ההוכחה כי הוא עומד בנורמת הגבריות המקובלת (זו המצ’ואיסטית, הבטוחה בעצמה וכו’). הביטוי לכך עלול להיות בסיטואציה שבה הוא ייטול חלק בלי שהוא באמת ירצה בכך – ייתכן אף באירוע נצלני, תוקפני ופוגעני. הנערה מצדה מקבלת מסרים סותרים מהחברה, שמצד אחד דורשת ממנה להישמע לצו האופנה ולמיתוס היופי, להיחשב “סקסית” ויפה, ומצד שני “לשמור על עצמה”. התוצאה? הרבה בלבול, אי הקשבה לתחושות הבטן ולרצונות האמיתיים שלה – בין היתר בכל הנוגע למין.

חמישה דברים שכל הורה למתבגר חייב לעשות (לטובת המתבגר/ת)

1. לשאול (ולא לפחד מהתשובה): אנחנו שואלים את הילדים שלנו כל כך הרבה שאלות במהלך היום. מה אכלת?, כמה קיבלת במבחן בתנ”ך?, עם אילו חברות את יוצאת?. אולם אנחנו נמנעים מלשאול כל שאלה בעלת אופי רגשי או כזו שעלולה להתפרש בעיני המתבגר/ת כפולשנית או מביכה. הרחיבו את מאגר השאלות שלכם, ואל תימנעו לשאול שאלות הנוגעות לגבולות המיניים שלו/ה. למשל: “מה את מרגישה”?, “איך אתה מתחיל עם נערות במסיבה”?, “את נהנית בזמן שאת רוקדת במועדון?”, “האם קרה שמישהו התחיל איתך בצורה לא נעימה?”, וכו’.

2. להביע אמפתיה במקום פאניקה: אנחנו עלולים למצוא את עצמנו המומים בעקבות כל גילוי, מסעיר יותר או פחות, אודות ילדינו המתבגרים, בשל הקושי שלנו לתפוס אותם כיצורים מיניים. במקרה הזה מומלץ מאוד לא לצעוק או להחליט עבור ילדינו על הצעד הבא (“אני הולכת לדבר עם המחנכת”, “אתקשר להורים שלו/ה”, “את/ה לא מתראה איתו יותר”, וכו’), אלא לנסות ליצור עם הילד דיאלוג שבו אתם מכילים את הקושי או הבלבול ומנסים להבין מה הילד/ה שכם באמת רוצה: מה הקושי העיקרי שמלווה אותו/ה ומה הוא חושב שיש לעשות. מעל הכול, עלינו לכבד את העובדה שילדינו הם בני אדם עם רצונות, מחשבות, דעות וגבולות השונים משלנו.

3. לתווך באופן אחראי תכנים מיניים: בואו נגיד שבדיוק עכשיו, במפתיע, יוצא לנו לצפות יחד עם הילד בסצנה מינית בטלוויזיה. מה נעשה? רובנו יעצרו את הנשימה ויצפו במתח לרגע שהסצנה הזו תחלוף כלאחר שבאה. אבל במקום זה מוטב שננסה לנווט את המבוכה למקום אחר, מועיל יותר, ונשאל את הילד למשל: האם כך באמת אמורה להתרחש נשיקה?, האם ההסכמה והרצון של שני הצדדים היה כאן ברור?, וכו’. המסר שלנו צריך להיות שמיניות היא דבר בריא ונעים, אבל מה שרואים בסרטים ובריאליטי לרוב אינו משקף את המציאות. בואו נזכיר לעצמנו: מיניות אינה רק התפתחות מינית או דיבור על אמצעי מניעה, אלא גם בשלות, התייחסות לרגשות ולסביבה, חיבור לרצונות ולתחושות הבטן וכמובן מציאת הגבולות האישיים.


4. לתת חיזוק חיובי על כל שיתוף / פנייה / שאלה בנושא:
כמה נוח לנו “לטמון את ראשנו בחול” ולהתעלם מכל פנייה מביכה מצד ילדינו, שבדרך כלל גם נאמרת כדרך אגב. אולם מה שאנחנו ובאמת צריכים לעשות זה לחזק אותם על כל פנייה בנושאים מיניים. די בכך שנגיד: “תמיד אני פה, לכל שאלה שיש לך בנושא”, או “מתי שתרגיש/י בנוח לדבר אשמח לעשות זאת”, כדי שניצור תשתית טובה לתקשורת פתוחה עם ילדינו ונעביר להם את המסר שאנחנו הכתובת גם לנושאים מביכים, כמו מיניות.

5. לשמור על הגבולות ועל הפרטיות שלכם: בואו נודה במציאות: לא לכולנו קל לדבר על מין ועל מיניות, בעיקר לאור החינוך שחווינו רובנו (מין כדבר מוקצה, שיש לעשותו בחדרי חדרים ולא מדברים עליו). אבל בואו נירגע – אין צורך “לקפוץ מעל הפופיק” ולדבר על נושאים שמביכים אתכם עד עילפון. בדקו עם עצמכם ועם ילדיכם מה מתאים, מה מרגיש בנוח, וכך לא רק שתשמרו על המרחב הבטוח שלכם, אלא גם תהוו עבורם מודל לגבולות בריאים ובטוחים – בפרט בכל הקשור למין.

הכותבת היא רכזת חינוך והסברה במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית – השרון

מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית השרון משרת את אוכלוסיית האזור ומעניק שרותי סיוע סביב השעון. ניתן לפנות למרכז בכל עת לשם קבלת סיוע ואינפורמציה (מספרי הטלפון: 1202 לנשים, 1203 לגברים). המרכז מפעיל גם מערך חינוכי של סדנאות והרצאות בנושא מיניות לבתי הספר, לצוותים חינוכיים ולהורים

לכתבות נוספות בפרויקט: התרבות המינית בקרב בני הנוער בישראל 2014

יין ישמח בני אנוש ומריחואנה פי שלוש…

מערכת החינוך – הגרסה המשודרגת: כך הייתם רוצים שבתי הספר שלנו ייראו