מאת הילה פינקלשטיין.
שייך לקטגוריית חינוך, חינוך ותרבות

six times. photo by PR

 

“מיד כשנכנסתי הביתה חיבקתי חזק חזק את בתי המתבגרת. היא הרימה אלי מבט שואל, ואני סיפרתי לה על הסרט. היא רק הקשיבה”. הילה פינקלשטיין חזרה מהסרט “שש פעמים” עם תחושת חרדה קשה ועם תובנות על התפקיד שלנו כמבוגרים מול עולמם של בני הנוער

 

כשהסרט הישראלי המדובר “שש פעמים” יצא לאקרנים, חברות באו ואמרו לי שזה סרט חובה. אולם הן גם הוסיפו כי בהיותי אמא לבנות מתבגרות, מוטב אולי שאוותר על חוויית הצפייה הזו. במילים אחרות הן ביקשו להגיד שאני עלולה לצאת מהקולנוע בתחושות חרדה וגועל לא פשוטות.  אולם כאשת מקצוע העובדת עם בני נוער לא שקלתי לוותר לעצמי וחשתי מחייבות לצפות בסרט הזה, למרות האזהרות. אז ככה: מאז שצפיתי בו מתהפכת לי הבטן מרוב חרדה ונאלצתי להיפרד מהמחשבה השאננה ‘אצלי הכול בסדר והילדים עם הבעיות גרים בבתים של הורים אחרים’.
במרכז העלילה עומדת נערה בשם גילי (השחקנית סיוון לוי), ילדה חדשה בתיכון בהרצליה שמוצאת את הדרך המהירה, הפשוטה והבטוחה ביותר להתחבר למקובלים בכיתה ולהרשים את חברותיה לספסל הלימודים. איך? היא מציעה בנדיבות את גופה לבנים המקובלים (אביתר מור ורועי ניק), ובהמשך גם לחבריהם. הם מצדם מעודדים אותה, משתמשים בגופה ומעבירים אותה מיד ליד בלי לחוש רגשות אשם או לנסות לראות בה אדם בעל רגשות ואישיות מורכבת. הנערים בסרט – כולם ממשפחות טובות, בני טובים, מסוג החבר’ה שאני רואה בבית הספר של הבנות שלי. הם תלמידים טובים, מביעים רגישות ויכולת אמפתיה כלפי בני משפחתם וכלפי חבריהם הטובים. בדיוק ההפך מהסטראוטיפ, מאותם ‘זאבים רעים’ שכולנו מדמיינים בראש כשאנחנו חושבים על ניצול ואלימות מינית.

נהיה מסובך, אז הפרדנו עולמות

תמונת הנעורים המוצגת בסרט מתארת ריחוק וניתוק של המבוגרים מהעולם של בני הנוער וריקנות משמימה בחיי הנערים עצמם. בשעות הפנאי הרבות שלהם צופים הנערים בסרטים פורנוגרפיים, הולכים למסיבות ונפגשים בבית הקפה השכונתי. בית הספר אינו בתמונה וההורים לא באמת יודעים מה קורה עם ילדיהם. ההורים מופיעים בסרט כעוצמים עיניים. הם דווקא נמצאים בבית. כך למשל: אמא עובדת מהבית, אבל סוגרת את הדלת על מנת שלא לשמוע את ההתבטאויות שטופות המיניות של בניה המתבגרים. ואילו אבא חברה’מן, ומבסוט מאוד לא רק מההישגים החברתיים של בנו המתבגר אלא גם מאלו המיניים.
בני הנוער של ישראל 2014 מוצגים בסרט כחברה חלולה, כצעירים שכל מה שמעסיק אותם הוא שדרוג מעמדם החברתי באמצעות הישגים מיניים או רכישת אקססוריז ומותגים נחשבים. חלק ניכר מהתקשורת ביניהם מתנהלת, כמובן, באמצעות הטלפון והוואטסאפ. והתכנים הפורנוגרפיים, כאמור, זמינים עבורם יותר מתמיד.
תחושת האימה שאחזה בי בזמן ולאחר הצפייה בסרט קשורה בעובדה שהכול נכון. הכול קרוב כל כך אלי הביתה, עד כי מתקבלת התחושה שהדברים הללו עלולים להתרחש בלי שתהיה לי שליטה על כך. בסופו של דבר, גם הורים מעורבים אינם יודעים מה מתרחש בחדרי חדרים בקרב ילדיהם המתבגרים. אנחנו מעדיפים להתייחס לגיל ההתבגרות של ילדינו מתוך נקודת המבט של גיל ההתבגרות שאנחנו חווינו. אנחנו מעדיפים לתת לעובדה שגיל ההתבגרות כיום עטוף בהרבה אלכוהול, גראס ופורנוגרפיה – לחלוף רק לידנו. אנחנו מעדיפים לעצום עיניים, גם כשהעובדות זועקות על הקלות הבלתי נסבלת שיש בנגישות לכל התכנים המעוותים ולחומרים הממכרים והמזיקים, גם כשברור לנו שכל אלה זמינים לילדינו במרחק נגיעה מהעכבר או מהסלולר. כל טלפון ביד המתבגר הופך בן רגע למצלמה שמתעדת רגעים או מצבים אינטימיים ויכולה להפיץ אותם לכל עבר, או לחלופין לאמצעי פשוט ונוח להזמנת סרט כחול. הגיע הזמן להכיר במציאות: הצפייה בפורנוגרפיה היא בילוי חברתי מועדף בקרב בני ה-12 המבלים שעות רבות בבית יחד עם חבריהם. מכאן קצרה הדרך להשלכות שיש להצפה הזו, לאור העבודה שכמעט אף אחד מהם  לא שש לפנות להוריו כדי לדבר עמם על הנושא ולזכות בתיווך המתבקש. יתרה מזו, אף הורה לא שש לשבת ולשוחח עם ילדיו המתבגרים על תכנים פורנוגרפיים ועל הקשר המופרך ביניהם לבין המציאות. ככה זה כשמעדיפים להתעלם מהמציאות כשהיא הופכת להיות מורכבת וטעונה מדי. כך זה כשנוצרים שני עולמות מקבילים שאינם נפגשים – עולם המתבגרים ועולם המבוגרים.

ההבטחה שלי לבנותיי ולעצמי

מה שאני מבקשת להגיד הוא שהבעיה האמיתית היא אצלנו, המבוגרים. לא אצל בני הנוער, כמובן. כולנו חיים בעולם של מסרים מבלבלים מאוד: מצד אחד, המיניות מוחצנת ונתפסת כהישג וככלי לגיטימי להתקדם בחיים. מצד שני, כמבוגרים אנחנו מעדיפים לקוות שהילדים שלנו ידעו לאמץ ערכים נכונים – על אף הצפת המידע, העיוות והמסרים המטעים והמבלבלים שמורעפים עליהם מכל עבר.  בהיותנו חסרי אונים אנחנו מעדיפים, כאמור, לעצום עיניים.
עם התובנות האלה הלכתי הביתה. מיד כשנכנסתי חיבקתי חזק חזק את בתי המתבגרת. היא הרימה מבט ושאלה אותי מה קרה, ואני סיפרתי לה על הסרט. היא רק הקשיבה. הבטחתי לעצמי ולה לא לעצום עיניים. הבטחתי שאנסה לעשות כל שביכולתי כדי למצוא את נקודת האיזון שבין התערבות למעורבות, שבין להגן על בנותיי המתבגרות לבין לסמוך עליהן.

הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות, העוסקת בהעצמת נשים, נערות ומשפחות. לאתר של הילה 

במשרד החינוך החליטו לא להקרין את הסרט בפני תלמידים. צודקים? 

“כשהאישה בסרט צרחה, בן ה-16 לא הצליח להבין האם זה מעונג או שכואב לה מאוד”

מה באמת הילדים שלנו למדו מפרשת איל גולן והנערות?