מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית עשרים פלוס

politics and education. shutterstock

 

תלמיד מנוע מלבחור האם להקשיב למורה או לא, בשונה ממדיות אחרות שבהן הוא מחליט לאיזו דמות ולאילו עמדות פוליטיות להקשיב (הוא יכול להחליף ערוץ). לכן ריקי סבורה שמורים צריכים להיות זהירים במיוחד בהבעת עמדותיהם מאחורי הדלת הסגורה. ויחד עם זאת, היא אומרת, נגרם עוול מסוים לאדם ורטה

 

בימי היותי מורה ומחנכת נהגתי לשמור את דעותיי הפוליטיות קרוב לעצמי, ולא להשתמש בהן ככלי משפיע על תלמידיי. גם היום, אגב, אני נמנעת מלנסות להשפיע על חבריי ובוודאי שעל לקוחותיי בנושאים פוליטיים. החופש להחזיק בדעה ולבטא אותה (או במונח המוכר “חופש הביטוי”) מאפשר לנו, אזרחי מדינה דמוקרטית, להזדהות עם דרך מסוימת, עם בחירה, עם אמירה או גישה – המביאות לידי ביטוי את מכלול הערכים לאורם אנו חיים ומתנהלים. אולם לכל אדם מערכת ערכים משלו, והסיטואציה שבה תלמיד צעיר יושב מול מורה ונאלץ להקשיב לעמדותיו הפוליטיות הנחרצות בזמן שדעותיו שונות ואינן זוכות לאותו מעמד – היא בעייתית מלכתחילה. התלמיד מנוע מלבחור האם להקשיב למורה או לאו, בשונה מסיטואציות אחרות שבהן אדם יכול לבחור לאיזו דמות פוליטית להקשיב. מהבחינה הזו, הישיבה בכיתה נוטלת מהתלמיד את זכות הבחירה ולמעשה כופה עליו להקשיב לאמירות הנשמעות בפניו – גם אם אינו חפץ בכך. אם נשווה למדיות השונות שאליהן נחשף התלמיד, הרי שבכל אחת מהן ניתנת לו זכות בחירה – האם להקשיב לנאום בטלוויזיה, האם לקרוא את הכתבה בעיתון על דמות פוליטית מסוימת. התלמיד הצעיר יכול להעביר ערוץ, לסגור את הרדיו או לדפדף קדימה. בכיתה, מעבר לדלת הסגורה, הוא בחזקת תלמיד בעל זכויות וחובות. אולם גם החובות של המורים צריכות להיות בהתאם.

סכנת פיטורים במקום שיחה עם המנהל

פרשת אדם ורטה העלתה אצלי כמה נקודות למחשבה. נולדתי וחונכתי במושב על ערכי אהבת המולדת, עברתי את השירות הצבאי שלי בסיני, ואוזניי אינן סובלניות כלפי אמירות המשתלחות בצבא. בעיניי, לאמירות נוקבות מהסוג הזה אין מקום בחדר הכיתה ובטח שלו מול נערים שעומדים בפני גיוס. הצבא שלנו עובד קשה מאוד, על אף שיש בו ליקויים. גם אני הייתי מתרעמת כלפי אמירות מהסוג הזה, בכל מסגרת שהיא, כל שכן אם היו מגיעות מתוך עמדת סמכות או כוח ועל כן מכוונות להשפיע עלי לחשוב ולהרגיש אחרת ממה שאני מרגישה כלפי המדינה והצבא. ועדיין, עם כל הקושי שחשה התלמידה באותם רגעים, לתחושתי היא הרחיקה לכת בדרך שבה היא בחרה לנקוט.
המורה הושעה והופנה לשימוע. אני מהרהרת האם דעתו הפוליטית (המשתייכת לקצה השמאלי של המפה הפוליטית) היא שהעצימה לשווא עד איבוד פרופורציות את שיכול והיה צריך להיסגר בחדר המנהל/ת. האם לא היה ניתן להסתפק בפנייה למורה ודרישה שיימנע מהבעת דעותיו הנחרצות כחלק ממהלך השיעור? על מה ולמה ייהפך שיעור בכיתה, שבו הביע מורה את דעותיו (גם אם באופן מוגזם) לפרשה שהייתה עלולה לגרום לו לאבד את משרתו?
אשוב ואומר: אינני מחזיקה בדעותיו של ורטה ואני סבורה כי אין מקום להשמיע בכיתה דעות מהסוג הזה (כמו גם דעות קיצוניות לצד השני). יחד עם זאת יש לסייג ולומר כי לאף אחד, אולי מלבד התלמידים עצמם, לא ברור לגמרי באיזה אופן התנהל הדיון ועד כמה ניסה המורה לשדל את תלמידיו לקבל את דעתו. בדבר אחד אין לי ספק – למורה אדם ורטה נגרם עוול מסוים עקב אופן ההתנהלות של הפרשה.

“יש לבחון את היחסים בין חינוך לפוליטיקה”

בתחילת השבוע פרסם שר החינוך, הרב שי פירון, מכתב פומבי למורים ולגננות לנוכח הפרשה. מעבר לכך שאני מצדדת בדבריו אני שמחה לדעת שהסוגיה נבחנה לעומק וכי משרד החינוך למד והסיק מסקנות כלשהן לעתיד. נכון כתב השר: “…הבעת דעות קוטביות, גם אם חריפות, היא מעשה חינוכי הכרחי, ובתנאי שהמורה מציג את מכלול הדעות, תוך מתן לגיטימציה ראויה לעמדות השונות“.
בעניין הזה אי אפשר להתעלם מהרגישות הרבה שיש לנושאים פוליטיים היום ביחס לעבר. השנים שלאחר קום המדינה, שבהן גם אמצעי התקשורת וגם מערכת החינוך היו מגויסים, התפוגגו להם מזמן. הדעות מגוונות, הביקורת על מדיניות הממשלה היא לגיטימית, ועדיין כאמור – בל נשכח שאנו שולחים את הילדים שלנו בתום 12 שנות לימוד לחיק הצבא. האם אנו מעוניינים לחזק אצלם את המורל או בדיוק ההפך? מצד שני, האם לגיטימי לשלב בתכנית הלימודים סיורים של התלמידים לחברון, כפי שהנהיג השר הקודם גדעון סער? נדמה כי אף אחד לא באמת נותן את הדעת על הסוגיות החשובות הללו.
ייתכן, כאמור, כי הופקו לקחים לעתיד מהפרשה של רטה, אך לראייתי לא די בכך. הגיעה העת להעמיק את הדיון בכל הקשור לתהליכים שעוברת מערכת היחסים שבין פוליטיקה לחינוך במציאות הנוכחית. מוטב לנו שאנשי תרבות, רוח וחינוך יסבו לדיון שיאיר ויבחן את מערכת היחסים הזו, תוך התאמתה לימינו היום והרחק מהאופן שבו התאימה לימים עברו. באופן כזה, גם למורים כמו אדם ורטה יהיו ברור יותר כיצד עליהם לנהוג בכיתה והקוד המוסרי הנוגע לאופי הקשר בין פוליטיקה לחינוך לא יהיה כל כך שנוי במחלוקת.

האחר הוא אני? מורה מספרת על האקלים הבית ספרי 17 שנה לאחר רצח רבין 

ד”ר ניצה דורי: נוער פוליטי בישראל – יש דבר כזה 

למה להם פוליטיקה עכשיו? בני נוער נאבקים על זכות הצבעה כבר בגיל 17