מאת הילה פינקלשטיין.
שייך לקטגוריית בלוגים, בנות, התרבות המינית בקרב בני הנוער

sex films in the mobile. shutterstock

 

הילה פינקלשטיין שוחחה עם קבוצת נערות שהתעסקו עם סרטון המתעד יחסי מין, והגיעה למסקנה מצערת: השמחה על החוק החדש, שנועד להגן על צעירות מפני הפצת סרטונים פוגעניים, הייתה מהירה מדי וגדולה מדי. האם באמת ניתן לעצור את האצבע הלוחצת על המקש “שלח”?

 

באחד המפגשים השבועיים שלי עם קבוצת הנערות שאני מנחה חשתי חוסר שקט. הן צחקקו, נעו באי נוחות והתעסקו בסלולרי יותר מהרגיל. עצרתי ושאלתי מה קורה. אחת הנערות הודתה במבוכה שהיא בדיוק קיבלה סרטון והעבירה לחברותיה לקבוצה.
מה כל כך מיוחד בסרטון הזה?, שאלתי.
היא הניחה לי להציץ. היה זה סרטון שצולם בסלולרי, באיכות גרועה, אבל זה הספיק כדי להבין שמדובר בצעיר וצעירה המקיימים יחסי מין מלאים במועדון ריקודים – בזמן שיתר אורחי המועדון צופים בהם, מעודדים אותם, וחלק מהם גם מצלמים ומפיצים.
הנערות הניחו את הניידים בצד והתחלנו לדבר על הסרטון. הן טענו שהן מכירות את הצעירה, שהן בטוחות שהייתה שיכורה לחלוטין, אולי בכלל לא רצתה, אולי לא ידעה מה קורה איתה. “בטוח היא מתה מבושה”, הן הסכימו ביניהן. אבל להן בחיים זה לא היה קורה – הן נזהרות, גם כשהן שותות הן לא עושות שטויות. זו אשמתה שהיא עושה שטויות ולא נזהרת – אמרו.
ומה עם הבחור שצולם איתה, שאלתי, איך אתן חושבות שהוא מרגיש?
הוא יצא גבר, הן אומרות לי, מה אכפת לו – כולם רואים שהולך לו, אין לו סיבה להתבייש.
ומה דעתכן על הפצת הסרטון? אפשר לעצור את זה? צריך בכלל לעצור את זה?, שאלתי.
“אי אפשר לעצור”, “מי ימצא אותנו”, “מה רק בגלל ששיתפנו”?, “ברור שנשתף , אני יוצאת מצחיקה ומעודכנת אם אני משתפת סרטון כזה”. “הנה, תראי, כל הקבוצה מדברת על זה עכשיו – רק בגלל ששיתפנו”,”אפילו אין לנו מושג מי הראשון שצילם ושיתף…”.

“רוצה להוכיח ‘אני גבר'”

השיחה הזו, עם קבוצת הנערות שלי, חושפת בעיניי את החולשה הגדולה של “חוק הסרטונים” (בשמו העממי) שאושר בתחילת החודש בכנסת. רבים מיהרו לשמוח ולברך על החוק החדש, שיצא במסגרת החוק למניעת הטרדות מיניות, המאפשר לגזור עד חמש שנות מאסר בפועל על מפיצי תכנים מיניים ברשתות החברתיות ובמרחב האינטרנטי. אולם אם בוחנים את העניין מקרוב קשה שלא להרגיש שהשמחה הייתה גדולה מדי ומוקדמת מדי. מדוע? מכיוון שאין ספק שאכיפת החוק תיתקל בבעיות קשות במבחן המציאות.
הבעיה הראשונה קשורה באומץ ובנכונות האישה או הנערה הנפגעת להתלונן. כמעט תמיד הנפגעת תחוש בושה ואשמה על כך שלא שמרה על עצמה, ולכן תסרב להתלונן. הבעיה השנייה היא דעת הקהל – שפניה נחשפו באופן ברור בשיחתי עם הנערות שהוצגה קודם לכן. הרי קרוב לוודאי שהנפגעת תשמע מהסביבה שלה בדיוק את מה שבנות הקבוצה שלי חשבו ואמרו: את נחשפת, מצטלמת, עושה מעשים שלא ייעשו, ולאחר מכן מתלוננת על כך שנפגעת? אם תשמרי על עצמך קצת יותר, לא תצטרכי להאשים  אחרים. זוהי רוח הדברים.
אבל בואו לא נתבלבל, הנערה היא קרבן! היא קרבן של נסיבות, של פזיזות מצדה, של חוסר יכולת לשמור על עצמה, של רגע של התאהבות, של שימוש באלכוהול או סמים, או של כל תסריט אחר. מפיץ הסרטון הוא הפוגע – גם אם הפגיעה הייתה ברגע של חוסר מחשבה, של רצון לשתף, להפיץ ולצאת “הכי גבר בעולם”.
כל כמה ימים אנחנו נחשפים לסרטון המתעד הטרדה, פגיעה מינית בנערה או אפילו אקט אינטימי, שמופץ ברשת ולעתים מגיע גם לידי המשטרה. רק אתמול פורסם כי ארבעה נערים בני 16 חשודים כי תקפו מינית נערה בת 13, צילמו את המעשים והפיצו ביניהם את הסרטון. במקרה האחרון הסרטון אמנם עשוי לסייע בתיק החקירה של התקיפה ובהעמדת הנערים לדין, אך את הנזק הרב שהוא מסב לנערה (המתווסף לפגיעה המינית) אי אפשר בכלל לאמוד. ואת התפיסות המעוותות של החברה אפשר לראות בבירור גם כאן, למשל  בראיון שערכו עם אביו של אחד החשודים בערב המעצר. “כאשר חברו אמר לו: ‘אתה לא גבר’, בני רצה להוכיח לו שהוא באמת גבר, ולכן צילם את האקט המיני עם הנערה”, טען האב בשיחה עמו. “כך הסרטון עבר”.

עד כמה המשטרה לוקחת את החוק ברצינות?

מלבד השינויים התפיסתיים והחינוכיים שנדרשים בחברה שלנו, ישנו קושי נוסף באכיפת החוק – הקשור במשטרה ובכלים המצויים ברשותה כדי לאתר ולעצור את מפיצי התמונות והסרטונים. אי אפשר שלא לשאול האם אינה מתוכננת היערכות ראויה לעניין, והאם במקביל לחקיקת החוק לא אמור לקום גוף מוסדר כלשהו המתמחה בנושא וגם מכיר במידת חשיבותו.

 

הכותבת היא פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות, העוסקת בהעצמת נשים נערות ומשפחות. לאתר של הילה 

עוד בטור של הילה: כך “האח הגדול” מציג מערכות יחסים כפורנוגרפיה

“חינוך מיני” במערכת החינוך בישראל, גרסת 2014 – פנינו לאן?

נערות ערומות מול כל השכבה – מגפת הסרטונים בפייסבוק ובסלולר