מאת יוסי שפרבר.
שייך לקטגוריית מאמרים, מין צעיר

sex education. shutterstock

 

איש החינוך יוסי שפרבר מציג את משנתו לשינויים שחייבים להתבצע בגישת המחנכים, כדי שיוכלו להגיע למתבגר החדש (המוצף במידע לא מבוקר, מעוות לעתים) ולגרום לו לשנות את תפיסות עולמו השגויות בנושאי מין ומיניות. למידה דרך סרט קולנוע עכשווי היא רק דוגמה. שר החינוך, לעיונך!

 

 את הצורך הזועק לשנות את אופן ההתנהלות מול התלמידים בכל הנוגע להתנהגות וערכים הקשורים במין ומיניות, גיבשתי בעקבות השתתפות בסדנה בנושא מוגנות מינית לתלמידי כיתה י”ב’ (בנים בלבד) בבית הספר שבהנהלתי. כבוגר מערכת החינוך הישראלית של שנות ה-80 הייתי סמוך ובטוח כי תלמידיי, מתבגרים שנולדו בסוף שנות ה-90, ‘יישרו קו’ זה מכבר והפנימו את הפרקטיקה הברורה והפשוטה כל כך של שימוש בקונדום במהלך קיום יחסי מין. להפתעתי, באותה סדנה לימדוני תלמידיי היקרים אמת חינוכית חשובה: אנו המבוגרים מחזיקים בכל הכוח באמיתות הנוגעות לעולם ולתפיסות של תלמידינו גם כשהן אינן מדויקות, ולעתים אף רחוקות מאוד מהמציאות הלכה למעשה. באותה סדנה התוודעתי לכך שהלך הרוח הכללי במציאות שבה מתחנכים המתבגרים של היום, הוביל אותם למסקנה המסוכנת הגורסת כי קונדומים הם המצאה מיותרת של ‘עולם המבוגרים’. מסקנה  זו נובעת ללא ספק מהשיח ומהיחסים המתנהלים בין מבוגרים למתבגרים – שיח הסובל ממשבר אמון עמוק וממשי. התלמידים ידעו לומר כי המבוגרים מזהירים אותם כל העת מפני הריון בלתי רצוי ומפני מחלות מין מדבקות, אולם  מול האזהרות הנחרצות הללו הם עצמם מכירים מגוף ראשון יותר ויותר חברים וחברות שמקיימים יחסי מין ללא קונדום ו’שרדו כדי לספר’. חוסר האמון בדיאלוג המתקיים בין המבוגר למתבגר מקשה מאוד על יצירת שינוי חינוכי-ערכי, ולכן עלינו לפעול באופן מתמיד לטובת הרחבת מרחב הדיאלוג הבינאישי ולבניית שיח אותנטי בין שני הדורות.
אין ספק כי אנשי החינוך של המאה ה-21 זוכים להתייצב בחזית העשייה החינוכית, בעידן מרתק של שינוי מתמיד. עידן זה מייצר עבורנו הזדמנויות אינספור לבחינה מחודשת של אמיתות הקשר המתעצב ומתגבש ביחסי מורה-תלמיד ויחסי מבוגר-מתבגר. אולם השינויים הטכנולוגיים והחברתיים במציאות שבה גדלים המתבגרים מחייבים אותנו לבחינה ערכית מחודשת – כזו שתוביל אותנו המבוגרים למציאת דרך חינוכית ראויה. רק כך נצליח לסייע למתבגרים לעצב ולגבש את זהותם ותפיסותיהם המיניות והאחרות בעידן הסבוך שבו הם מתעצבים.

“6 פעמים” זה לא רק סרט

לפני כחודש בחרתי להוציא קבוצת תלמידים ותלמידות מכיתה י”ב של קמפוס אנקורי ירושלים כדי  לצפות בסרט הישראלי השנוי במחלוקת “6 פעמים”. הבחירה להביא את תלמידי בית הספר להתמודד עם התכנים המורכבים המופיעים בסרט הזה נבעה מתפיסה חינוכית פרוגרסיבית, שלאורה אנו מחנכים בכל תחומי העשייה החינוכית ערכית ברשת החינוך שלנו. תפיסה זו מבקשת להתמודד בצורה ישירה, אותנטית, ‘בגובה העיניים’ ובשפתם של התלמידים עם סוגיות הקשורות בעולמם ונגזרות מהמציאות שבה הם חיים. מטבע הדברים, גם סוגיות הנוגעות בעולם המין, המגדר והמיניות כלולות בכך.
כידוע, “6 פעמים” עוקב אחר כמה שבועות בחייהם של מתבגרים בני 17 בעיר הרצליה. גילי (השחקנית המוכשרת סיון לוי) עברה לבית ספר חדש ומנסה להשתלב בחברה בכל דרך אפשרית. כדי לממש שאיפה זו היא נפגשת עם חבריה לספסל הלימודים ומתמסרת אליהם בגופה פעם אחר פעם. לא היא ולא הנערים שעמם היא מקיימת יחסי מין רואים בהתנהגותה או בהתנהגותם משהו  פסול או בלתי ראוי. כל זאת, עד שהנושא נגלה לאחד המבוגרים בסביבתם.
המציאות המתוארת בסרט היא קשה לצפייה, וקשה עוד יותר לעיבוד ולהתמודדות – הן בפן הערכי והן בפן החינוכי. העלילה והתסריט אינם מנותקים מעולם המתבגרים, שעל חינוכם אנו אמונים, ועל כן ראוי להשתמש במסמך אמנותי זה ככלי חושי להתמודדות עם שאלות ערכיות מורכבות. כאנשי חינוך אנו נדרשים להציץ לתוך עולמם החברתי-התנהגותי של תלמידינו ולהנחותם במציאת הדרך הנכונה להם בתהליך התבגרותם. הצצה כזו לעולמם של המתבגרים (דרך צפייה בסרט), הנעשית בהסכמה, ביושר וברגישות, מייצרת קשר אותנטי ביחסי מורה-תלמיד. קשר כזה עשוי לפתוח צוהר להשפעה חינוכית-ערכית של ממש גם בתחומים מורכבים.
אמון האדם בערכיו ובערכי הזולת הוא הבסיס להתנהגות אתית. אמון הוא התודעה, שבה אדם אחד מאמין ובוטח באדם אחר ויכול לסמוך ולהסתמך על הזולת. חוסר האמון השורר בין עולם המתבגרים לבין עולם המבוגרים הופך את השיח הבינאישי לפחות רלוונטי ופוגע באפשרות לייצר קשר אותנטי, ערכי ומשמעותי בין מורה לתלמיד. לעומת זאת, יחסי אמון בין תלמיד למורה מאפשרים תחושת ביטחון, תמיכה, שיתוף, הקשבה, התנהלות אפקטיבית והשפעה.

פה זה לא שנות ה-80!

יציאת התלמידים שלנו לצפייה בסרט “6 פעמים” קדמה כמובן להנחיה הגורפת שהוציא באחרונה משרד החינוך – לא לחשוף את תלמידי התיכון לסרט הזה במסגרת הלימודית. צר לי על החלטה זו, מכיוון שהתנערות מהבעיה בוודאי שלא תתרום להתמודדות עמה. כחלק מתפיסת עולמנו כאנשי חינוך, אנו מאמינים בתפקידנו לייצר את התנאים המוגנים והבטוחים ביותר עבור תלמידינו בתהליך חניכתם לקראת ההשתלבות בעולם המבוגרים – עולם הכולל בהכרח גם את ההתנסות המינית. כפי שמערכת החינוך שואפת להתאים עצמה לתקופה זו מכל הבחינות, עליה לעשות זאת גם בתחום הזה. הרי קשה להשוות את עולמו התודעתי של תלמיד במערכת החינוך הישראלית בשנות ה-80 לתלמיד המתבגר בעידן העכשווי. זמינות המידע, אפשרויות השיתוף ומיידיות ההפצה של עידן האינטרנט, והחיים הדיגיטליים והווירטואליים – כל אלה מאפשרים היום למתבגר לחקור את עולמו באמצעות כלים ומערכות מידע פתוחות, שאינן מפוקחות על ידי מבוגרים הרוצים בטובתו. המדיות הטכנולוגיות השונות, כמו הטלוויזיה בכבלים, הטלפונים החכמים והרשתות החברתיות, משמשות עבור מתבגרים רבים כמאגרי מידע שמנתבים אותם בתהליך לעיצוב הזהות וגיבוש תפיסותיהם הערכיות. אולם אנו, המבוגרים האחראיים, הם אלו שאמונים על תהליכי ההדרכה וההכנה לקראת עתיד תלמידינו. מתוקף כך אנו נדרשים להציץ לתוך עולמם ולבחון לעומק את תפיסות העולם שהם מאמצים לחיקם. למידה משותפת של נושאים הקרובים לעולם התלמידים ורלוונטיים לתפיסותיהם הערכיות תאפשר לנו להפוך למבוגר משמעותי המשמש כמקור ידע רלוונטי עבור תלמידיו – גם בנושאים מורכבים, אישיים ואינטימיים. עלינו לדון עם המתבגרים שלנו במגוון רחב של סוגיות הקשורות במין, במגדר ובמיניות, ולעשות זאת ביושר, באומץ וללא פחד. יש להוציא את הפניקה המוסרית מתחומי השיח הערכי ולחנך את הדור הבא מתוך הסתכלות ישירה ובחינה מפוקחת של עולם המתבגרים, בהיותנו אלה האמונים על התפתחותם וחינוכם. רק כך נוכל לתת מענה הולם לתהליכים הרגשיים והנפשיים שמלווים את תהליכי ההתבגרות של תלמידינו בעידן הנוכחי.

הכותב הוא מנהל קמפוס אנקורי בירושלים. אנקורי היא רשת תיכונים אינטרניים פרטיים, בפיקוח ובהכרה של משרד החינוך