fbpx

בשבח הטיול השנתי

annual trip. shutterstock

 

אלמלא חזר בו ארגון המורים אתמול בצהריים מההחלטה לבטל את הפעילויות מחוץ לשטח בית הספר, תלמידי ישראל לא היו מגיעים היום ללימודים. כוונת התלמידים לשבות גררה אחריה גם תגובות שליליות כמו “הם מפונקים”. אבל הצליח להם, וכל הציניקנים יכולים לאכול את הכובע

 

 נכון לאתמול בשעות הצהריים תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים היו צפויים להישאר היום בבית. הסיבה: יוזמה של מועצת התלמידים לבצע אקט מחאתי כנגד החלטת ארגון המורים לבטל השנה את כל הפעילויות מחוץ לבית הספר, כולל טיולים שנתיים. כידוע, ההחלטה של ארגון המורים נתקבלה במסגרת מאבקם מול משרד החינוך והאוצר על רקע זכויות ותקציבים. אבל האם הסכסוך או המאבק הזה, מוצדק ככל שיהיה, באמת צריך להתנהל על גב התלמידים? היו כאלה שחשבו שכן. בין המגיבים לידיעות בנושא נמצאו לא מעט קוראים שבחרו לכנות את התלמידים “מפונקים” או “חצופים”. אבל היו גם כאלה שהצדיקו את צעדיהם.

 למה הפעילויות מחוץ לבית הספר כל כך חשובות לכולם?

אני מנסה ליישב בתוכי את הפרדוקס הטבוע בהחלטה לבטל באופן גורף כל פעילות ערכית מחוץ לכותלי בין הספר כמחאת ארגון המורים מול האוצר, דווקא בשעה שדנים בצורך להעשיר את תוכנית הלימודים בנושאים ופעילויות ערכיות במסגרת הרפורמה ללמידה אחרת – הכוללת את צמצום בחינות הבגרות וביטול הפסיכומטרי כמבחן כניסה מחייב לאקדמיה. באופן אישי, היוזמה של התלמידים החזירה אותי כמה שנים אחורה, למחאה שקיימו תלמידי התיכון שבו למדה בתי בזמנו.  יום בהיר אחד נקבע בתיכון שהבנות לא תוכלנה עוד להגיע בחולצות בטן. כצפוי, החלטה זו עוררה התנגדות רבה בקרב התלמידים ולכן הם החליטו להגיב. למחרת בבוקר הגיעו כל הבנים בחולצות בטן וגדשו את חצר התיכון. מחאתם נראתה ונשמעה.
המחאה של החברים של בתי הייתה בנושא אחר לחלוטין, אופנתי משהו, ועם זאת אני רואה בה לגיטימית. המחאה האחרונה, שנובעת מנושא רציני עוד יותר, נראית לי לגיטימית עוד יותר. כשקראתי על היוזמה של מועצת התלמידים הארצית שמחתי על כמה עובדות: ראשית כול, מכך שהם אינם אדישים למה שנעשה על גבם. שנית, מכך שהם הצליחו להתאגד באופן מעורר השראה. ושלישית, מעצם נקיטת העמדה הנחרצת והנקיטה בצעדים מעשיים (ההחלטה לשבות במועד מסוים).
כאם לילדים שסיימו זה מכבר תיכון ומורה לשעבר שבילתה שנים ארוכות במערכת החינוך, אני מכירה בחשיבותם הרבה של אותן פעילויות שמחוץ לכותלי בית הספר. הן מעשירות, הן מקרבות בין התלמידים, הן מפגישות אותם עם מגוון נושאים ועם מקומות, אנשים ומראות – אותם לא יפגשו בדרך אחרת (כל שכן בזמן שהם שרויים בלמידה אינטנסיבית לבחינות הבגרות, לפחות עד שהרפורמה תתבצע). האירועים המסופקים לתלמיד מחוץ לבית הספר משלבים פעילות חברתית, תרומה לקהילה, הנאה והעשרה וממלאים אותם באנרגיות חדשות. מניסיוני, הפעילויות הללו מהוות גם דרך בלתי אמצעית לחזק את קשרי מורה-תלמיד (לשוחח באופן בלתי רשמי ולהתקרב) – ומכאן נובעת חשיבותן הרבה לא רק עבור התלמידים אלא לטובת המערכת כולה. כמורה, אני יכולה להעיד על כך שהיציאות מהסוג הזה תרמו גם לי – בכך ששברו את השגרה והובילו להתנהלות חיובית ונעימה יותר מצד התלמידים בכיתה שפרקו עול ושבו עם מוטיבציה ואנרגיות רגועות יותר.

 שימוש מושכל וראוי בחופש הביטוי על ידי התלמידים

אין ספק כי פעילות חוץ בית ספרית חשובה ואין לפגוע בה, כל שכן לא להפוך אותה לקלף מיקוח במאבקים בין המורים לאוצר. כנראה שגם השר שי פירון ויו”ר ארגון המורים רן ארז הבינו זאת, הרבה בזכות המחאה של התלמידים. חשוב לי להדגיש כי אני בטוחה בצדקת מאבקם של המורים ומצדדת בו, עבודתם ראויה להערכה ולתגמול הולם, אולם הדרך שנבחרה במאבק הנוכחי אינה האמצעי הראוי. גם אם רווחי האוצר בגינם של הפעילויות הללו מגלגל שלושה מיליון שקל.
ולמועצת התלמידים בישראל אני אומרת – יישר כוח. השתמשתם באופן מושכל וראוי בחופש הביטוי ובזכותכם למחות כנגד פגיעה בזכויותיכם. עובדה שהצלחתם!

הם לא פסיביים: זוכרים את מחאת התלמידים למען מהפכה בחינוך?

מעורבות ומודעות פוליטית בישראל בגיל הנעורים 

כנראה שהקשיבו גם לו – מכתב של תלמיד לשר פירון עם כניסתו לתפקיד! 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.