מאת גלית לוי.
שייך לקטגוריית אקטואליה, בחדשות, התרבות המינית בקרב בני הנוער

sex education. shutterstock

 

“כישורי חיים”, תכנית הדגל של משרד החינוך הפועלת מאז 2004, אמורה לתת מענה לנושא של חינוך מיני. בפועל, מקרי האונס והפגיעות המיניות בקרב תלמידים רק הולכים ומתרבים. ד”ר איילת גלעדי זועקת: יש להנהיג בדחיפות תכניות מניעה חדשות ומותאמות! חינוך מיני? הצחקתם

 

אונס הילדה בת ה-12 על ידי קבוצת  נערים בני גילה זעזע השבוע את המדינה כולה, על אף העובדה שמקרי אונס בקרב בני נוער עולים לכותרות יותר ויותר בשנים האחרונות. ד”ר איילת גלעדי, מייסדת עמותת “קול הילד למניעת הטרדה מינית בקרב ילדים ובני נוער”, הזדעזעה אף היא אך לא הופתעה. “גיל הילדים המעורבים בהטרדה ובתקיפה מינית הולך ויורד, מספר האירועים המתוקשרים עולה, וברור כי במציאות המספרים גבוהים עוד יותר”, היא אומרת. “הנתונים המדאיגים מלמדים כי היום אחד מכל חמישה ילדים מוטרד מינית”.
ד”ר גלעדי מייחסת את הסיבות לכך שהתופעה הולכת ומחמירה לתכנים הפורנוגרפיים שאליהם נחשפים הילדים, אך גם לעובדה שנעדר חינוך הולם ומתאים לילדים ולבני נוער. “יש בעיה של היעדר תיווך הולם של התכנים במדיה והיעדר העברת מסר ברור וחד-משמעי מגיל צעיר בנוגע לגבולות הגוף, המותר והאסור”.
את תפקיד המחנכים מטילה ד”ר גלעדי לא רק על ההורים אלא גם על מערכת החינוך, שאליה היא מפנה אצבע מאשימה. “משרד החינוך לא משקיע את המשאבים הדרושים למניעת התופעות שעליהן שמענו השבוע בחדשות. הם חוסמים גורמים מקצועיים חיצוניים שפיתחו כלים ומענה חינוכי אשר פעל ב-200 בתי ספר בהצלחה רבה”. לדבריה, כל עוד לא ייכנס החינוך המגדרי לבתי הספר, ילדות בנות 12 ימשיכו לתפוס באופן מעוות את התפקיד החברתי שלהן. “המחלקה לשוויון בין המינים צריכה להיכנס בדחיפות לכיתות ולהפעיל תכניות חינוכיות מתאימות”.

 מנחים חיצוניים או פנימיים?

 ב-15 השנים האחרונות חקרה ד”ר גלעדי את תופעת הפגיעות וההטרדות המיניות בקרב ילדים ובני נוער ופיתחה תכניות חינוכיות המיועדות למניעת הטרדה מינית. לדבריה, ישנן תכניות המותאמות לילדים צעירים ואחרות המותאמות לגיל ההתבגרות. “התכניות שפיתחנו בנויות מסדרת מפגשי הדרכה עם איש מקצוע ועוסקות בחשיפה לתכנים מיניים ופורנוגרפיים המופיעים בכלי התקשורת וברשתות חברתיות, בדרכים למניעת הטרדה מינית ובכלים לעמידה בפני לחץ חברתי. לתכניות מתלווה גם הצגה בנושא שפותחה במיוחד”. אולם לטענתה, כאמור, משרד החינוך לא ממהר להרים את הכפפה. “על אף שזכינו במכרז של משרד החינוך, נתבקשנו להוריד את התכנים העוסקים בהטרדה מינית”, היא מספרת. “לצערי, דווקא האגף לשוויון בין המינים, שאמור לעסוק במגדר מעצם הגדרתו, נטול משאבים לצורך קידום התכניות החינוכיות הנדרשות”.
שוש צימרמן, מנהלת אגף סיוע ומניעה בשפ”י במשרד החינוך, והילה סגל, המפקחת על מניעת התעללות בילדים ונוער, מתקוממות לנוכח ההאשמות של ד”ר גלעדי. “מפתה לחשוב שאפשר לחנך על ידי אזהרות, אבל ברור שצריך לעבוד עם ילדים מגיל צעיר על מהו קשר ומהי מערכת יחסים. אפשר להגיד להם את כל התכנים הנכונים, זה לא מבטיח דבר”, אומרת סגל. בתגובה לכך שהאגף אינו מקדם תכניות ראויות היא אומרת: תכנית כישורי חיים המטפלת בחינוך למיניות מופעלת בכל בתי הספר בארץ ומהווה חלק מתכנית הליבה של מערכת החינוך”. תכניות מקבילות מיושמות, לדבריה, גם במערכת החינוך הממלכתית-דתית ובבתי הספר הערביים.
אולם כל מי שמכיר את תכנית כישורי חיים (אפילו כהורים), המופעלת על ידי משרד החינוך מאז שנת 2004, יודע כי מדובר בתכנים מגוונים ביותר וכי התכנית מתפרסת על פני שלל נושאים – ובוודאי שאינה מתמקדת במניעת הטרדה מינית. גם באתר שפ”י, שבו ניתן למצוא חוברות הדרכה מצוינות בנוגע לטיפול במקרי אלימות, אין כל התייחסות לחינוך למניעה. “בעידן שלנו, שיעורים במניעת הטרדה מינית צריכים להיות חלק בלתי נפרד ממערכת השעות של כל תלמיד בישראל, ולכן רצוי להכשיר במיוחד לצורך כך מדריכים מתאימים. התכנית המופעלת כיום אינה מספקת ואינה עונה על הצורך העולה מהשטח”, מגיבה ד”ר גלעדי. “כיום צריך ללמד מגדר בדיוק כמו שמלמדים אזרחות והיסטוריה. התפקיד של בית הספר הוא בין היתר לחנך ילדים – גם כדי שיוכלו להסתובב בבטחה בעולם הווירטואלי שבו אנו חיים, לעמוד מול לחצים חברתיים ולהיות צופים ביקורתיים בעת חשיפתם לתכנים מיניים שיש בהם ניצול גוף לצורך קידום מסחר או רייטינג. כל אלה אינם קיימים בתכניות שמפעיל כיום משרד החינוך. מעט התכניות החינוכיות העוסקות בכך אינן מתומרצות על ידי המשרד  והאגפים השונים, שמעבירים את האחריות מהאחד לשני במקום לקדם ולהריץ תכניות מתאימות ולהביאן לבתי הספר באופן מיידי”.
בעניין הכשרת מטפלים חיצוניים שיהיו אמונים על תחום המניעה של הטרדות מיניות, סגל וצימרמן משיבות כי אינן רואות בכך הכרח. “היועצות בבתי הספר מכשירות את המחנכים ודי בכך. גוף חיצוני שמגיע לרגע לא מהווה כתובת בעבור התלמידים”, הן אומרות. “הקושי בתכניות מבחוץ המועברות על ידי מנחים שאינם מצוות בית הספר טמון בעובדה שבנושאים כמו קשר ומיניות קל יותר לתלמידים לדבר עם דמות מוכרת וקרובה אליהם”.
לשאלה האם נשקלות תכניות נוספות, מעבר לתכנית הדגל של “כישורי חיים” הפועל כתשע שנים ולא מראה תוצאות בתחום, משיבות סגל וצימרמן כי “חומרים עדכניים וחדשים יוצאים כל הזמן, אנחנו לא פוסלים רעיונות של גופים מקצועיים רציניים ומיומנים. אולם נקודת המבט הסוציולוגית שממנה מגיעה ד”ר גלעדי אינה היחידה, ולדעתנו השימוש בהמשגה ובמונחים של הטרדה מינית אינו מתאים לשיח בגילאים צעירים”.

תכניות מניעה – לראש סדר העדיפויות

ד”ר גלעדי טוענת כי חינוך למניעת הטרדות ואלימות מינית, מעבר למסגרת המצומצמת שבה הם באים לידי ביטוי אם בכלל במסגרת התכנית “כישורי חיים”, מתקיים בפועל רק באמצעות רשויות עירוניות חזקות המסוגלות לרכוש תכנית מניעה מקצועית. “יש רשויות שמגלות אחריות ומקצות לכך משאבים על מנת לחנך לערכים כבר בגיל צעיר, ויש רשויות שקצרה ידן. אבל במציאות הנוכחית תכנית כזו אינה צריכה להיות פריווילגיה, אלא הכרח”. לדבריה, לאור האירועים האחרונים יש לשנות בהקדם את סדרי העדיפויות, להיכנס לכיתות ולדבר על מניעת אלימות והטרדה מינית. “משרד החינוך חייב לשאת באחריות לחינוך למניעת הטרדה ואלימות מינית בלי לגלגל אותו לפתחן של הרשויות העירוניות או של ההורים”.
לדברי צימרמן משפ”י, עיקרי התכניות הפועלות היום בבתי הספר עוסקות בסוגיית ההסכמה. “‘איך אני יודע שהצד השני מעוניין’ – זו המהות של העניין, גם אם הפלטפורמות השתנו”, היא אומרת. אולם ד”ר גלעדי סבורה כי עוד הרבה לפני שאלת ההסכמה צריך לבוא חינוך לכבוד ולשוויון מגדרי, וכי יש להפוך את אלה לבסיס הערכי החברתי של התלמידים. “משרד החינוך חייב לאמץ תכנית מניעה מותאמת גיל לפני שמקרי האונס המזעזעים יהפכו להיות אייטם יומיומי בחדשות וכדי שמקרים דומים לא ישנו. “לא מספיק להוציא חוברות לטיפול במקרים שכבר קרו. צריך לטפל ולחנך בטרם עת כדי למנוע אירועים מזעזעים כאלה”.
ד”ר גלעדי מוסיפה לסיום כי לו בוצע חישוב ראוי, המדינה הייתה מבינה שההשקעה בתכניות מניעה תשתלם עבורה גם מבחינה תקציבית: “בכל שקל שמשרד החינוך יוציא על מניעה הוא יחסוך לפחות שבעה שקלים של טיפול. זאת בלי להביא בחשבון את המשקע הנפשי שנחרת בנפגע/ת ואותו לא ניתן לרפא לעולם, ואת עגמת הנפש שיכולה להיחסך גם מהנער הפוגע ומהוריו בעקבות המעצר וההליכים המשפטיים המתלווים אליו”.

מזעזע: ילדה בת 12 עברה אונס קבוצתי. אין הורים לאנסים? 

אל תסמכו על בית הספר: חינוך מיני לילדים – הגרסה הביתית

אונס וירטואלי -יש דבר כזה: ערומה מול כל השכבה, בפייסבוק