מאת ריקי ברוך ונבו שפיר.
שייך לקטגוריית אחד על אחד, בלוגים
ולתגיות:

matriculation exams. shutterstock

 

  

ריקי ברוך, אמא לבוגרים ומורה שפרשה לאחר שנים רבות, נדרשת לסוגיית הבגרויות: לא לאחד מקצועות, לצמצם את מספר הבחינות החיצוניות, לברור היטב בין עיקר לטפל, והחשוב ביותר – לא לקבל החלטות פזיזות. כבוד השר, לעיונך!

הילדים הפרטיים שלי כבר בגרו וחצו זה מכבר את דילמת תעודת הבגרות. ה’עול’ הזה לפחות הרבה מאחוריהם. למרות זאת, כאמא וכמורה שפרשה אני חשה צורך להתייחס לכאוס השורר סביב תכנית השר לצמצם את מספר הבחינות ולאחד מקצועות מסוימים לבחינה אחת.
אין לי ספק שבוגרי תיכון אמורים לגשת למבחני בגרות חיצוניים. כשניגשתי לפני כ-38 שנה לבחינות הבגרות שלי, עמדו לפניי שבעה מבחני בגרות חיצוניים – כולם רוכזו בסוף השמינית. לכן עלתה בזמנו הדרישה לפרוס את מבחני הבגרות על פני שנתיים לפחות, שכן הלחץ והעומס לאורך כיתה י”ב ניכרו בנו היטב ובאו על חשבון למידה אמיתית. מאז עברו מבחני הבגרות שינויים למכביר: הוכנסה שיטת היחידות, נוספו מקצועות, מספר מבחני הבגרות עלה בהדרגה, והדרישות מהתלמידים רק הלכו וגדלו. אמנם נענתה הדרישה לכך שהבחינות לא ירוכזו בשנה אחת, אך התחושה כיום היא שבין הכיתות י’-י”ב התלמידים עושים בעיקר דבר אחד – ‘מתכוננים לבגרויות’ (וזה לא שווה ערך ל’לומדים’).
לפני כעשור צפיתי בילדיי שלי נאנקים תחת רצף מבחנים – כל אחד מהם על כמות אינסופית של חומר, בלי שנעשתה שום חלוקה בין עיקר לטפל. אני מקדמת בברכה את הצעד לצמצום מספר מבחני הבגרות אליהם אמורים לגשת תלמידי התיכון. ויחד עם זאת, אני מייחלת לכך שההחלטות שיתקבלו בזמן הקרוב לא יהיו נחפזות. כבר ראינו בעבר שהחלטות המוּנעות מהצורך להראות סוג של שינוי עלולות להזיק למתבגרים שלנו יותר מאשר להועיל.

אופציית שילוב המבחנים בנוסח “שניים במחיר אחד” לוקה בחסר ואף מסוכנת. אני דוחה בעיקר את המחשבה לשלב בין מבחני הלשון והספרות, מבחינתי אין פשרות בעניין הזה. כל בוגר תיכון במדינה הזו חייב לצאת לחיים כשהוא דובר עברית תקינה, בעל אוצר מילים עשיר ויכולת ביטוי בכתב ובעל-פה. תכני המבחנים בשני המקצועות הללו אינם זהים ואינם מקבילים בשום דרך, למעט העובדה שהם נכתבים באותה שפה. הנוער שלנו ממעיט בקריאת ספרים, בודדים הם בני העשרה שמשוטטים בין מדפי הספרייה. עצם איחודם של המבחנים בלשון ובספרות ייתן לגיטימציה מוחלטת לרדידות השפה ועלול להכחיד מתוכה את השימוש הנכון בשם המספר ובאופן הטיית הפעלים. כבר היום נאנקים הלומדים לבחינה הפסיכומטרית תחת עול המילים והביטויים שלא שמעולם לא נקרו בדרכם קודם לכן. האם אנחנו באמת מעוניינים בכך שהמתבגרים של היום יתנסחו בעתידם, בייחוד בסיטואציות המצריכות רשמיוּת, על פי, “כללי” שפת האס.אם.אס והפייסבוק?
יחד עם זאת, אני מצדדת בהחלטה שתצמצם את מבחני הבגרות החיצוניים כך שיעמדו על שישה לכל היותר (אנגלית, לשון והבעה, הבנת הנקרא, מתמטיקה, אולי גם היסטוריה יהודית). יתר המבחנים ועבודות החקר יוגשו למורי בית הספר ויהוו מרכיב בתעודת הבגרות. כמורה הייתי דווקא שמחה לדעת שיש בידיי את היכולת להגיש את תלמידיי לבחינה סופית פנימית – לנסח אותה, להתמקד בנושאים החשובים. בה בעת יכולתי להקדיש זמן לשיח, להיבטים ערכיים, לתקשורת בינאישית, להקשבה הדדית, לאהבת המולדת, לדיונים בדילמות מוסריות, לאהבת הטבע והסביבה ולסובלנות. נושאים רבים וחשובים כל כך נדחקים לקרן זווית במרוץ להספיק מסות חומר אדירות שערכן לעתיד חיי הילדים שלנו מוטל בספק. מרגע כניסתם לתיכון שומעים התלמידים את הביטוי “בחינת הבגרות” בתדירות ובמינון שעולים על כל מילה אחרת שהם שומעים בעברית. מה הפלא שהמונח הזה הופך לסוג של סיוט עבורם?
תעודת הבגרות חשובה, לא בכדי ניתן לה שמה. אולם היא אמורה להיות בת השגה לכל תלמיד בבית הספר התיכון. בעיניי יש לרכז מספר מצומצם של בחינות חיצוניות בשנה אחת, ולסיים עם הבחינות הפנימיות כבר בכיתות י’-יא’. כך נוכל להביא את התלמידים למצב שבו שנת הלימודים האחרונה תהיה חווייתית, ולא רק בהפסקות (שבמהלכן הם כיום בעיקר פורקים עול ומתח משיעורי המרתון לבגרויות). כך נוביל למצב שבו השיעורים יהיו מושא לציפייה, הדיונים יהיו מעשירים, הלמידה תהיה מעמיקה ומאתגרת, ומעל לכל – תהליך הלמידה והחשיבה יניבו פרי לטווח ארוך.

נבו שפיר, הכותב באתר לבני הנוער RESH, סיים בשנה שעברה את בחינות הבגרות. אבל הוא מפרגן לתלמידים החדשים, שלדעתו ייהנו מתנאים הגיוניים יותר אם אכן יוחלט לאחד את הבחינות שפוצלו לכמה שנים (כמו לשון ומתמטיקה)

למה לא עשו זאת קודם? – זה מה שאני הכי רוצה לשאול את בכירי משרד החינוך בשנים האחרונות. מחיאות כפיים רועמות מגיעות לשר החינוך הטרי הרב שי פירון על הצעד האמיץ שלו, המראה על נכונות אמיתית להגיע הכי קרוב שאפשר לאידיליה חינוכית. על איזה צעד אני מדבר? בשבוע שעבר פורסם כי אחת ההחלטות שככל הנראה תתקבל ממש בקרוב היא לאחד בחינות ליבה המפוצלות לשני חלקים או יותר – לבחינה אחת. מה זה אומר? פחות חומר, דגש על למידה, ובעיקר – הקלה על תלמידים. ברור שזה רק הצעד הראשון בדרך למטרת העל, שהיא לצמצם את בחינות הגמר למספר מינימלי של 4 (!) בחינות בלבד לצורך קבלת זכאות לבגרות. ברור כי יש עוד דרך ארוכה עד לשיפור המיוחל במערכת החינוך הממלכתית. אבל זו בהחלט התחלה טובה.

אני נזכר בימים שבהם הייתי תלמיד תיכון, לא כל כך מזמן. איך ייחלתי לרגע שבו אפטר סופסוף מהבחינה בלשון א’, היסטוריה א’, שאלון 01, 02, 03 במתמטיקה. אחרי כל בחינה אמרתי לעצמי, בסופה של למידה מרוכזת, קשה ואינטנסיבית (לא באמת): “אני לא מאמין שסיימנו עם זה”. אפילו הרשיתי לעצמי לשכוח ולתעב את המקצוע בעמקי ליבי במהלך הקיץ – עד תחילת שנת הלימודים החדשה. כי כאן מגיע “אבל” גדול, והוא שיש עוד חלק. כן, זה היה רק חלק א’ של הבחינה, וזה שעברתי אותו (או לא עברתי, עדיין לא ידוע) לא מקנה לי את הזכות להסיר ולו דאגה קלושה ביותר מליבי. כי חלק אחד ממקצוע אחד זה אפילו לא צעד אחד שלם לקראת המטרה הסופית, שהיא תעודת הבגרות.
לא הגיוני, לטעמי לפחות, שנער המסיים למשל את כיתה י’ וניגש לבחינות בגרות בנושאים שאותם למד ייאלץ להתעכב עליהם בשנית גם בשנה הבאה. תחשבו איזה מאמץ (פיזי ורגשי) כרוך בעניין. עכשיו, אני אהיה האחרון שאתגאה בכך שהייתי תלמיד טוב (מבחינת אופן ההתנהלות, כן? הציונים זה כבר משהו אחר), אבל להרבה תלמידים אין את הסיבולת שהייתה לי. לא כל התלמידים של היום  לוקחים כמובן מאליו את יציאתם מהתיכון עם תעודת בגרות ביד. יש לא מעט שמוותרים מראש ומגיעים לבית הספר רק כדי לחמם את הכיסא. לא כולם רואים בעיני רוחם את תעודת הבגרות כמטרה, ולמרות שאני לא מחשיב את התעודה הזו כדבר הכרחי שאי אפשר לחיות בלעדיו – אני עדיין סבור שבתי הספר צריכים לעשות הכול כדי למצות את הפוטנציאל של הילדים. לכן בעיניי איחוד הבחינות המפוצלות מקל באופן משמעותי על התלמיד, המרגיש ממילא מוצף בעשרות נושאים מעשרות בחינות שונות שעליהן הוא נבחן מדי חודש. אם תלמיד יוכל להגיע לסוף כיתה י”א, לדוגמה, פחות שני נושאים שלמים (ובהתאם לכך גם פחות שעות מערכת) – הרי זה מבורך. הצמצום הזה מאפשר לתלמיד להרגיש שהוא השיג משהו בכך שהוא סיים בחינה אחת בהצלחה, שהוא עבר כברת דרך במסלול אל קו הסיום. ההיפטרות הזו מהמקצוע נותנת לתלמיד מעין צ’ופר – בייחוד אם הוא מתקשה להציב את בית הספר בראש מעייניו.
אני מסתייג מהקביעה שאומרת שבית הספר צריך להגמיש את עצמו לתלמיד בכל מחיר, אבל מערכת החינוך שבה למדתי לא הייתה מקום אידיאלי ללמידה, להצלחה ולהרגשת הישג. לכן על אף העובדה שסיימתי בהצלחה מרובה את 12 שנות הלימוד שלי, אני לא מרגיש ש’פספסתי בשנה’ את השינויים שעשויים להיכנס במסגרת הרפורמה בבחינות הבגרות אלא דווקא שמח לפרגן לתלמידים החדשים שייהנו מתנאים הגיוניים יותר.

המדור בשיתוף עם מיזם הכתיבה של הנוער בישראל Resh 

מכתבים לשר החינוך החדש: “עשר פלוס” בפרויקט מיוחד

לבלוג של ריקי ברוך “עשרים פלוס”

מדד הנשירה: חוק חינוך חובה בישראל. האמנם?