“נמאס לי מהחיים”, נהג גיל (שם בדוי) להגיד להוריו, ואז תלה את עצמו בחדרו. ליאת בוקאי, עובדת סוציאלית, נזכרת במקרה שאירע לפני כמה שנים וקוראת לכל ההורים: “אם יש חשש מפני פגיעה של הילד בעצמו, תמיד עדיף להיות זהירים מדי”!
גיל (שם בדוי) היה בן 18 וחצי כשזה קרה. נער מרשים, יפה תואר, חכם, שנון, בדרך כלל מוקף חברים. אבל מבחוץ לא תמיד ניתן היה לשער את עוצמת רגשותיו, את רמת פגיעותו. הוא התגייס לצבא, כמו כל חבריו, ונראה היה שדברים מתחילים להסתדר והוא ‘נכנס לתלם’.
גיל התחיל להשתלב חברתית בפלוגה שבה שירת, והקשיים שאפיינו את החודשים הראשונים בצבא – המרחק מהבית, הציות לסמכות ותחושת הדכדוך הכללית – הלכו ונמוגו. או לפחות כך היה נראה.
הוריו נשמו לרווחה. הם כבר ידעו ימים קשים של דאגה לגיל, וסופסוף הם הצליחו להתחיל להירגע. “הדרמות של גיל ההתבגרות חלפו סופסוף”, אמרו לי פעם. כשגילי היה בתיכון היו להם לא מעט חששות ועברו להם ‘תסריטים’ שונים בראש. “כמו כל הורה למתבגר”, הם אמרו אז. מה למשל? לא חסר. הם פחדו מפני האפשרות שגיל ייחשף לסמים, שיתמכר לאלכוהול, שייגרר אחרי נהיגה פרועה של חברים או התנהגות עבריינית. לפעמים, בשקט בשקט, כשהיה נוטה להסתגר, הם אפילו העזו ללחוש בינם לבין עצמם את המילה המפחידה “התאבדות”.
אבל דווקא בשבועות שקדמו לטרגדיה הם ניסו להניח את החששות האלה מאחוריהם. אחרי חודשים לא פשוטים של התאקלמות בצבא נראה היה להם שאפשר להפסיק לדאוג. האם מודה בפניי שהזדחלה בליבה דאגה קטנה שאולי זה לא כך, שאולי יש סיבה לדאגה, כי גיל עדיין היה מפטיר מדי פעם אמירה בנוסח: “נמאס לי כבר מהחיים האלה”. אבל היא סילקה אותה במהירות. “החלטנו לא ליפול יותר למלכודת תשומת הלב הזו”, סיפרו ההורים. “כבר היינו שם, הכול בסדר. כלום לא קרה”.
אבל כשלושה שבועות וחצי מאוחר יותר אירע הנורא מכול. גיל התאבד בתלייה בחדרו. מאז, שום דבר כבר לא היה נראה אותו דבר.
[fancy_box]
מה אומרים המספרים?
10-12 מתבגרים מתאבדים בשנה
רק בשבוע שעבר נחשף כי על פי נתוני משרד החינוך מדי שנה מתאבדים 12-10 צעירים מתחת לגיל 18. נתונים אלו נחשפו במהלך הוועדה לזכויות הילד בכנסת, שעסקה בנושא אובדנות. אמש, במהלך חופשת חנוכה, נמצא נער בן 12 תלוי בחדרו שבדירת הוריו. הניסיונות להצילו עלו בתוהו ותוך זמן קצר נקבע מותו. נסיבות המוות עדיין נחקרות, אולם מתגברות ההערכות כי מדובר בהתאבדות – ייתכן כי על רקע הצקות בפייסבוק.
הנסיבות להתאבדויות של בני נוער יכולות להיות שונות, אולם בשנתיים האחרונות עולים לכותרות לא מעט מקרים שהרקע להם הוא התעללות (ברשת ומחוצה לה) או חרם חברתי. בוועדה שהתקיימה בכנסת בשבוע שעבר נחשף גם הנתון כי כמחצית המתאבדים הם ממשפחות מצוקה, המוגדרות עניות. יו”ר הוועדה, ח”כ אורלי לוי-אבקסיס, אמרה: “הכול אמנם נמדד ונספר במקרי המוות, אך ניסיונות רבים לא מגיעים לתוצאה הסופית ולא שומעים עליהם. כמעט 50 אחוז מהמתאבדים הם ממשפחות נזקקות שמוגדרות עניות, כי כשהכול נראה שחור – יותר קל ליפול למטה”. ח”כ לוי-אבקסיס קראה להרחיב את ההכשרות בבתי הספר ולפרסם לכלל ההורים טלפונים ושמות של עמותות המטפלות במניעת ההתאבדות. על אף זאת, ד”ר שירלי אברהמי, מנהלת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ביקשה להדגיש כי אין להסיק ממחקרים מסוימים על אחוז המתאבדים ממשפחות נזקקות. “התאבדות יכולה להתרחש בכל משפחה, וככל שנדבר על כך יותר – יתאבדו פחות, כשם שבצה”ל צמצמו את מקרי ההתאבדות.” בעניין הזה ציינה פסיכולוגית משרד הבריאות, ימימה גולדברג, כי בקרוב תצא לדרך תכנית לאומית מתוקצבת שמטרתה להוריד את שיעורי ההתאבדות.
[/fancy_box]
עם אצבע על הדופק
הסיפור של גיל אירע לפני כמה שנים טובות, אך הוא אינו כה נדיר. אמנם חלה ירידה באחוז המתאבדים במהלך השירות הצבאי, אך עדיין מתאבדים מדי שנה 12-10 צעירים מתחת לגיל 18 (ראו מסגרת) – עוד לפני שנכנסו למסגרת הצבאית התובענית והנוקשה. בחלק גדול מהמקרים ההורים מרגישים שמשהו עם הילד אינו כשורה, אך לא מעלים בדעתם שהוא ישים קץ לחייו.
בגיל ההתבגרות הילדים שלנו עלולים לחוות משברים מסוגים שונים ובתחומים שונים: כישלון פתאומי בלימודים, פרידה מהחבר, התעללות חברתית, חרדות קיומיות ועוד. איך נדע מהי מידת השפעתם של המשברים הללו על המתבגר? בדרך כלל נוכל לזהות אם הילד כבר לא כתמול שלשום וכמה זמן זה נמשך כך. הצחוק שאפיין אותו כבר אינו מתגלגל כמו פעם, או שנראה שיש בו מן עצבות כזו, לא ברורה, שהציונים שלו בלימודים יורדים בהתמדה ואולי אפילו משקל גופו משתנה באופן קיצוני. ייתכן כי הוא גם פחות ‘מפוקס’, אדיש ומפגין היעדר אבדן עניין בכול. גם בעצמו. גם החברים הפכו למשהו אחר, הוא מתרחק מהם. מתבודד. ייתכן כי הוא אפילו מתעסק בנושא המוות ומדבר עליו, יותר מדי. ייתכן כי הוא אפילו התחיל “לחלק מתנות” – כלומר למסור חפצים אישיים לחברים ולבני משפחה קרובים. אבל גם אם הדאגה שלנו כהורים הולכת ומתגברת, רובנו יעדיפו באופן טבעי להתכחש לאפשרות הנוראה מכול שיכולה לעלות על הדעת. לא יכול להיות, הוא לא יעשה כזה דבר, הוא לא באמת מתכוון. אולם כל ההתנהגויות המפורטות כאן צריכות לשמש לנו כנורות אזהרה. הן צריכות לאותת על מצוקה מדאיגה מאוד. וגם אם בסופו של דבר מדובר במשבר שעשוי היה לחלוף בלי להידרדר לנורא מכול, אסור לנו לקחת את הסיכון הזה! עלינו כהורים לזכור תמיד כי הסיכוי שהמתבגר שלנו יפגע בחייו אינו משתווה לשום מחיר אחר שאולי נצטרך לשלם אם נעביר הילוך. אם נטפל בעניין במלוא העוצמה ובכל האמצעים הקיימים ברשותנו כדי למנוע מצב שבו הילד שלנו יפגע בעצמו.
מה עושים כשדואגים?
נכון שמחשבות על משמעות החיים והמוות הן אופייניות לגיל ההתבגרות. נכון גם שהמרד בכם, ההורים, לא מגיע מתוך מטרה לפגוע או להרוס, אלא מתוך צורך לגבש את זהותו האישית (לשלול ‘מה אני לא’ כדי להיות מסוגל בהמשך להגדיר לעצמי ולאחרים ‘מה אני כן’). אולם הדרך הזו, שרצופה לעתים בשינויים ומשברים, עלולה להיות עבור ילדכם קשה ומאיימת יתר על המידה. לעתים הוא פשוט זקוק לעזרה, גם אם הוא לא יעז להודות בכך.
אז איך ולאן ממשיכים עם ההבנה הזו? קודם כול אין טעם לכעוס ולחפש אשמים, וכמובן שלא מומלץ ‘להניח לו לנפשו’ כי ‘העניינים יסתדרו מעצמם’. מה שצריך לעשות זה להתארגן. כלומר, להתגייס לעניין במלוא הרצינות ולהסתייע בהכוונה ובליווי מקצועי. זהו בדיוק אחד הזמנים שבהם צריך לשנות סדרי עדיפויות, להתלכד ולתמוך האחד בשני, למען מטרה ברורה. הורים מודאגים צריכים לפנות בהקדם לעזרה מקצועית ולעשות ככל הניתן כדי שגם המתבגר שלהם יתחיל תהליך טיפולי בעצמו. הוא ינסה להתנגד, אך אסור לנו כהורים להתייאש ומוטב שנמצא עבורו מטפל מתאים שיוכל לרכוש את אמונו. העיקר שלא נישאר עם זה לבד!
בתוך כך חשוב מאוד שנגלה עניין ונהיה מעורבים בעולמו של המתבגר שלנו, גם אם הוא נוטה להסתגרות והתבודדות. נחפש ונמצא את הדרך להיות שם עבורו, נקיף ונחבק אותו ולא נשאיר אותו בדד. הדבר דומה לעתים לניסיון להלך בין הטיפות ולהישאר יבש. כלומר, מצד אחד עלינו לרכוש את אמונו בנו כמי שרואים את מצוקתו, תומכים בו ומבקשים להקל עליו, אך מצד שני אנחנו חייבים לשדר לו שאנחנו רואים את הכוחות הטמונים בו גם במצב הרגיש הזה. אנחנו חייבים להאמין בכוח שלו להתגבר, לטעת בו תקווה ולהעביר לו את המסר שאנחנו בטוחים כי בעתיד החיים יחייכו אליו. ובתוך התמיכה וההתחשבות הללו חשוב כמובן שעדיין נדע לדרוש ממנו את מה שניתן (ובכך גם נזין את המסר שאנחנו מאמינים ביכולות שלו ואיננו מתייאשים ממנו כפי שהוא אולי התייאש מעצמו).
ומה לא עושים?
כשהילד שלנו במצב מדוכדך או חווה תקופה ממושכת של עצבות ורגזנות אנחנו בהחלט עלולים ‘ליפול’ לתוך אמירות שלא יעשו טוב לאף אחד. אמירות כמו “נמאס לי מהפרצוף העצוב הזה”, או “אתה ממש מגזים! בקשר לכל דבר!” לא יעזרו למתבגר שלנו לראות בנו כתובת אמפתית, מכילה ותומכת עבורו – ועלינו לזכור שזו המטרה החשובה ביותר מבחינתנו כרגע. נכון שמפתה לבוא ולהגיד לנער “עזוב אותך משטויות, זה יעבור, הכול יהיה בסדר!, אבל מה שהוא באמת צריך זה שנקשיב למה שממש לא בסדר עבורו ושנכיר בעוצמת המצוקה שהוא חווה.
ישנם מתבגרים שמשתמשים באמירות כמו “נמאס לי לחיות”, או “החיים האלה מחורבנים”. נכון שלפעמים האמירות הללו הן סתמיות, אך לעולם לא נוכל לדעתן מתי הן לא. כך או כך, בכל הורה הן מציפות מעלה חרדות וכל מה שאנחנו רוצים לעשות זה להעביר מסר חד-משמעי כמו: “אתה מדבר שטויות!”, “לא מדברים ככה אפילו בצחוק”. אולם בכך אנחנו למעשה סוגרים את דלת הדיאלוג עם בני הנוער ועלולים לשאיר אותם עוד יותר לבד, עם עצמם ועם המצוקה שלהם. לכן חשוב שנשמע מה יש לילד שלנו להגיד ומה עומד מאחורי אותן אמירות, ובתוך כל נוכל תמיד לשקף לו גם מה שאנחנו מרגישים (“האמירות האלה שלך מאוד מדאיגות אותי, אני רוצה להבין מאיפה זה נובע”). כך גם תוכלו להבין אם כדאי וצריך לפנות לעזרה מקצועית.
בשורה התחתונה – אם התנהגות הנער ממושכת ומעלה בכם דאגה, אין מקום להסס. פנו מיד לעזרה מקצועית, ואל תשכחו אף פעם: כשמדובר בחשש מפני פגיעה של הילד בעצמו, תמיד עדיף לנו להיות זהירים מדי!
הכותבת היא עובדת סוציאלית, M.A בייעוץ חינוכי, מתמחה בטיפול זוגי ומשפחתי
לטור של ליאת בוקאי ב”עשר פלוס”: מה עובר עליהם?
מונולוג מצמרר של אם לצעירה שהתאבדה
גיליתם שהילדה בקשר אלים. מה תעשו?
