מאת טדי סייבל.
שייך לקטגוריית בלוג אורח, בלוגים, עמוד הבית מיוחד

חנוכה בארה"ב

 

בארה”ב חוגגים “הנוכה”, וזה נראה קצת אחרת. אולי בגלל ה’הא’ שמחליפה את ה’חית’, אולי בגלל כריסמס שנמצא ברקע. דבר אחד בטוח: גם שם מתנות זה “מאסט”. טדי מחליטה שהפעם זה לא יהיה אייפדים, ומשחזרת בזיכרונה את הילדות בקיבוץ ואת המתנות שקיבלה אז. האם זה יעבוד גם היום?

 

עוד שבוע הנוכה. לא, זו לא טעות הקלדה, פשוט ככה זה נשמע (ונחגג) באנגלית. אפילו אני, בזמן שאני מדברת עם אמריקאים, אומרת “הנוכה”. כבר התרגלתי לצליל הרפה, רופס כמעט. ה’חית’ המפולפלת, החייתית, מתחלפת לה עם ה’הא’ ההלומה. לפעמים הצליל הזה מתוק, לפעמים צורם וחמוץ, ולפעמים רווי געגועים. כי חנוכה בלי חית, זה כבר לא אותו חג. ואגב, יש עוד כמה חגים כאלה. ‘שמהת תורה’ (שמחת תורה) ו’פסק’ (דהיינו פסח). מרוב שאני שבויה של צלילים זרים, כבר איני שומעת את השיבוש.
והשנה, הנר הראשון נופל בדיוק בחג ההודיה. חג תרנגול ההודו. אז נשב מול החנוכייה עם העוף הענק הזה על השולחן, נשיר “מעוז צור” ונספר איך אנטיוכוס שחט את תרנגול ההודו והמכבים ניצחו את האינדיאנים. או שלהפך? בכל מקרה ברור לי שאף אחד לא יספר בערב הזה את סיפור החנוכה. מקסימום בני נועם יגיד את מה שאמר לי היום כששאלתי אותו מה הוא יודע על סיפור החנוכה: “Matityahoo did a good job”

כרטיס ביקור

Teddy Sable

 מי אני: טדי סייבל, אמא לנועם בן ה-12 (ומחצית מהזמן גם קצת אמא של מרים – בתו של בן זוגי מנישואיו הקודמים). בשבע השנים האחרונות אנחנו מתגוררים באטלנטה ג’ורג’יה, ואני מנהלת בית חב”ד. בעבר (בהיותי בארץ) עבדתי כעיתונאית ודוברת. אני בת קיבוץ כברי, בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה.

המוטו שלי בגידול מתבגרים: לא מענישה, נותנת חופש ותגמולים ודורשת תמורה. קרי: ציונים גבוהים, נגינה על פסנתר, חדר מסודר, הופעה נאה, עמידה בזמנים ומשמעת עצמית.

מה רע בסבון וגרביים?

אבל מתנות צריך בכל מקרה, ובבית אנחנו מדברים כבר שבועיים על מה שנקנה לילדים בהנוכה. מאיפה בא העניין הזה של המתנות? לא לגמרי ברור לי. אולי בגלל שהחג יוצא תמיד כשלושה שבועות לפני כריסמס, חייבים, אבל פשוט חייבים אצלנו מתנות. וחלילה וחס לחשוב שיש לי יומרות להתחרות בכריסמס, שהוא פסטיבל של מיסחור ושופינג וכל קשר בינו לבין יום ההולדת של ישו הפך כבר מזמן למקרי בהחלט. בכריסמס מדינה, סליחה – יבשת שלמה, נכבשת בצבעים עזים של אדום, ירוק, שחור ולבן. הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שאלו הם בדיוק הצבעים של דגלי מדינות בני דודינו.
אז מה נקנה לילדים להנוכה? אייפונים כבר יש להם, גם אייפדים וטאבלטים, בגדים לא חסר, ואפילו חתול ושני כלבים. כשהיינו ילדים בקיבוץ אמא שלי הייתה הולכת לכל-בו, קונה שני סבונים ריחניים, נוסעת לנהרייה, קונה שני זוגות גרביים חדשים, עוטפת הכול בנייר עטיפה צבעוני ומניחה את המתנות הריחניות על המיטות שלי ושל אחותי בבית הילדים. נפעמת מהגילוי הצבעוני על מיטתי, הייתי קורעת בעדינות את העטיפה ומחבקת את הגרביים החדשים.
זהו זה, אני אומרת לבעלי, נקנה לילדים סבון וגרביים חדשים. הם לא יאהבו את זה, הוא אומר לי. לא יאהבו? ולעשב כותנה בגיל 12 בטמפרטורה של 35 מעלות בצל אהבתי?! ולחזור מקטיף תפוזים בפרדס עם ידיים שרוטות עד צוואר אהבתי?! לא, לא אהבתי ובכל זאת עשיתי את זה. אז הם לא יאהבו את זה, אז מה. ביג דיל. או כמו שאומרים באנגלית – Suck it up (בתרגום עדין לעברית: “זה מה יש”).
נו מילא, חשבתי, הילדים כבר במידת הנעליים שלי אז מקסימום הגרביים יעברו הישר אלי. את הסבון אקנה מראש בריח שאני אוהבת. יצעקו הילדים? שיצעקו. שיעשו שביתה מצדי. שיקפצו לתקרה אפילו.

מי רוצה להיות מיליונר?

היום, בדרך חזרה מבית הספר, בישרתי לנועם שהשנה הוא מקבל לחנוכה סבון וגרביים חדשים.
You’re kidding me,  right?, הוא אומר לי.
לא, ממש לא צוחקת איתך. סבון וגרביים, גם אתה וגם מרים.
No, really you’re kidding me…, הוא אומר.
לא, נועם, ממש לא צוחקת איתך, זה אמיתי. אין כסף.
Ema! Are you serious…?!
לא, אני לא סיריוס, אני אמא שלך…
So why are Sharon’s kids getting new Ipads??
כי שרון מיליונרית ואנחנו לא.
ואז הוא מביט בי בעיניים אוהבות ומקבלות, משרבב חיוך מתוק ואומר:
I’m goanna be a millionaire when I grow up.
והוא יהיה. אני יודעת שהוא יהיה.

לטור הקודם של טדי סייבל: עברית שפה קשה 

מתנות לחג שהן גם תרומה לקהילה 

נס כנוכה – הגרסה המשפחתית: כך נשרוד את החופשה עם הילדים