מה עושים הורים שמגלים כי החבר של בתם אלים כלפיה?

לרגל יום המאבק באלימות נגד נשים, בדקנו עם עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות של נערות בסיכון איך אפשר לזהות האם המתבגרת חווה אלימות פיזית ו/או נפשית מצד בן הזוג, ואיך לנהוג במצב כזה

בהתחלה רק חשדתם שמשהו ביחסים האלה אינו כשורה. לא אהבתם אותו מהרגע הראשון, אבל לא ידעתם לשים את האצבע. ובכלל, מה זה משנה אם אתם אוהבים אותו? הרי היא שיוצאת איתו, לא אתם. ומי זה בכלל “הבחור הנכון” עבורה. אבל תחושת הבטן שלכם רק הלכה וגברה, וככל שעבר הזמן הרגשתם שהבטן שלכם מתהפכת יותר ויותר. עכשיו כבר יש סימנים. זה לא המראה שלו, גם לא סגנון הדיבור, זו לא המשפחה שממנה הוא בא. זה משהו אחר לגמרי. משהו כוחני, אלים. היא לא סיפרה לכם דבר, אבל אתם מרגישים את זה בהתנהגות שלה. בהתנהגות שלו. גילויי קנאה קשה מאוד להסתיר, אפילו אם ממש מתאמצים. גם אובססיביות. בשלב הזה אתם עלולים להרגיש שאולי זה מאוחר מדי, כי הילדה שלכם מאוהבת בו עד מעל הראש. עכשיו כל דבר שתגידו נגדו רק יוסיף לו נקודות אצלה. הרי כבר שמעתם סיפורים של הורים שלחצו והגבילו ואסרו, ובסופו של דבר הם רק דחפו את הילדה עוד יותר אל זרועותיו של “הבחור הרע”.

אז הבחירה הזוגית השגויה שלה מדירה שינה מעיניכם, ולו רק יכולתם הייתם מוציאים נגדו צו הרחקה. אבל אתם לא יכולים. אז איך תתרגמו את תחושות הדאגה והחרדה הגוברות בכם למעשים מועילים?

“אף נערה או אישה אינה חסינה מפני האפשרות של זוגיות אלימה”

ליאת בוקאי, עובדת סוציאלית בעלת M.A בייעוץ חינוכי המתמחה בטיפול זוגי ומשפחתי, מספרת מה גורם להורים לחשוד בכך שבתם חווה מערכת יחסים בעלת אופי בעייתי ואלים: “הורים רואים איך החבר פוגע בבתם שוב ושוב ואיך היא סולחת לו שוב ושוב. הם מבינים שהוא מוצא דרכו חזרה אליה בקלות, ולפעמים הם לא יודעים אם יש שם גם אלימות פיזית – אבל הם חוששים שזה עלול לקרות בשלב מסוים. במקרה כזה, הורים רבים פונים לבתם, אוזרים אומץ ושואלים אותה האם החבר פוגע בה. ברוב המקרים היא תענה בהחלטיות ‘לא, מה פתאום’?, ותגיד שהיא לא מטומטמת ושברור שאם הוא היה מרים עליה יד או צועק עליה היא לא הייתה נשארת איתו”.

אז איך הורים יכולים לדעת מה עובר על הבת שלהם אם היא אינה משתפת אותם או משקרת להם?
“כל הורה שמקבל תשובה כזו מבתו רוצה להאמין לה, אך תחושת הבטן ממלאת כאן תפקיד חשוב. משהו מבפנים אומר להורים האלה שהדברים מורכבים הרבה יותר ממה שבתם מנסה להציג”, מתארת בוקאי. “מעבר לכך, בשלב מסוים יש גם סימנים: החבר קנאי מאוד כלפי בתם. בהתחלה זה מחניף לה, ואם לומר את האמת – בהתחלה זה עשוי להחניף אפילו להורים. הם עשויים לפרש זאת כדרכו לבטא עד כמה בתם חשובה לו. אבל ברגע שהקנאה הולכת ומתגברת, מתלווים אליה גם חשדנות וצורך שלו לדעת כל פרט בסדר היום שלה. אפילו כשהיא יוצאת לבלות עם חברות זה לא מוצא חן בעיניו. הוא יכול להגיד לה משהו כמו ‘איך יכול להיות שאת מעדיפה אותן על פני?!’. במצבים כאלה, שבהם הוא כועס ונפגע, אולי אפילו מסנן איזו קללה עסיסית ומשפילה, היא עשויה להתרצות ולבטל את היציאה עם החברות כדי להיפגש איתו. אם דבר כזה חוזר על עצמו, צריך להידלק אור אדום אצל ההורים” .

הקנאה הזו, אומרת בוקאי, אינה יודעת גבולות. אולם על אף שהיינו מצפים לכך שהנערה תתרחק מהנער הקנאי, לעתים קרובות הקנאה היא דווקא זו שגורמת לה להיתלות בו יותר ויותר. “לאט לאט ההורים רואים איך בתם מתנתקת מהעצות שלהם, מתרחקת מהם ואפילו מנתקת קשר עם חברותיה הטובות ביותר” מתארת בוקאי. “בשלב הזה הורים הופכים להיות ערניים יותר לכך שבתם מתנהלת תחת פחד, שהיא כל הזמן זהירה ובוחנת עצמה על פי השאלה ‘איך הוא יגיב?'”.

בשלב הזה, אומרת בוקאי, העניינים מסתבכים עוד יותר בשל העובדה שהנערה פחות ופחות מאמינה בעצמה או סומכת על עצמה בעקבות היחס הפוגעני מצד החבר. “זה גם מה שגורם לה לא לראות. כלומר לא להבחין באבסורד ולא להבין בכלל מה קורה איתה”.

הורים רבים לא מאמינים שזה יכול לקרות לבת שלהם, כי “לא יכול להיות שהיא תישאר עם מישהו שפוגע בה”. מה באמת גורם לנערה צעירה להיכנס למערכת יחסים פוגענית?
“עד כמה שזה נשמע מוזר, אף אחת מהנערות או הנשים אינה באמת חסינה או ‘עמידה’ בפני האפשרות של זוגיות אלימה. למה? כי בדרך כלל זה מתחיל בקטן: במילה לא במקום, באיום מעורפל, ב’מכה קטנה’ – כזו שהנערה בספק אם היא בכלל יכולה לכנות אותה ‘מכה’. זה בטח לא מתחיל בדרמה הגדולה שרואים אחר כך בכותרות העיתונים או בסרטונים על נשים מוכות. רק בהדרגה המצב הולך ומידרדר, אבל זה קורה לאורך זמן”.

יש איזשהו טריגר שמוביל להידרדרות המצב ולהחרפת האלימות?
“האופן שבו הנערה מגיבה למעשה הפוגעני הראשון הוא זה שיקבע בדרך כלל את המשך הדרך – לפחות לתקופה הקרובה”, משיבה בוקאי. “אם הנערה מבליגה, סולחת, וקושרת קשר של שתיקה עם האלימות של החבר, אז ישנה סבירות גבוהה לכך שהיחס האלים מצדו ימשיך ואף יתחזק”.

בואי ניקח לרגע נערה צעירה שחונכה על ערכים חיוביים ועל כך שהחברה צריכה להוקיע אלימות. למה שהיא תסלח ותבליג לאדם המתייחס אליה באופן אלים?
“יש סיבות רבות למכביר. לדוגמה, היא מפחדת להודות בכך שהבחור שעליו היא סיפרה לכולם כמה הוא נפלא וכמה היא מאוהבת בו – פתאום לגמרי אינו כזה. מה יגידו עליה? הבושה העצומה שיכולה להתלוות לגילוי הזה עלולה להוביל אותה לשתיקה ארוכה. מעבר לכך, היא כמובן רוצה להאמין שזה היה חד-פעמי, ואולי לא ממש קרה או שהיא בעצם לא הבינה, והיא משכנעת את עצמה שזה לא יקרה שוב לעולם. הוא מצדו מתנצל ובוכה, נשבע שזה לא יקרה שוב, והיא כבר כל כך מתבלבלת מהמסרים שלו ומהמסרים הסותרים של החברה שהיא עלולה לאמץ כפשוטו את התפיסה הרווחת שלפיה ‘כוח וגבריות הולכים יחד’, ואילו ‘אישה צריכה להיות עדינה וסלחנית’. נערות חוששות גם מתגובות ההורים שלהן, ובייחוד מתוכחה בנוסח ‘אמרנו לך שהוא לא בשבילך!'”.

בוקאי מוסיפה כי יש לבחון גם את המצב הרגשי שבו נתונה הנערה לפני ובזמן מערכת היחסים הבעייתית. “ייתכן כי לאחרונה היא הרגישה בדידות גדולה, לא ממש הלך לה בכל מיני תחומים, כמו לימודים או חברה. אולי לכולן כבר יש חבר והיא רק עכשיו מתחילה לגשש את מקומה בקרב בני המין השני. ואם בנוסף על כך החבר שלה אומר לה שבלעדיו אין לה כלום, היא עלולה לחוות קושי גדול להכיל את הקשיים”.

“איך ייתכן שאני חסרת אונים כל כך מול נער הרסני?”

לדברי שרון אדלר, מדריכת הורים, מנחת קבוצות בני נוער בנושא “חיזור אלים” ומטפלת באמנות, מחקרים מראים כי מעל 20 אחוז ממערכות היחסים הזוגיות של בני הנוער היום הן בעלות אופי אלים. “האלימות לאו דווקא כוללת מכות אלא בעיקר איומים, ניסיון לשלוט בבת או בן הזוג, עלבונות, השפלות והרבה מניפולציות רגשיות”, היא מסבירה. במהלך השבועות האחרונים, התקשרה אליה אם לנערה בת 18 וביקשה להתייעץ עמה בדיוק בנושא הזה. “זו אמא לשלושה ילדים, שבתה הבכורה, נקרא לה חגית, נמצאת בקשר זוגי בעייתי. כשביקשתי מהאם לתאר לי את מערכת היחסים, היא סיפרה שבן הזוג של בתה, הבוגר ממנה בשנה, רודה בה בדרכים שונות. הוא מתקשר אליה אינספור פעמים ביום, מחליט עבורה עם מי היא תדבר ועם מי לא, ודורש לדעת בכל רגע נתון היכן היא נמצאת. כשהילדה שבה מהפגישות עמו היא לעתים קרובות מדוכאת ומסתגרת בחדרה. הנייד לא מש מידיה כדי שתוכל להיות זמינה עבורו כל שעות היום”.

אולם היחס הכוחני, מספרת אדלר, לא מסתכם רק בכך אלא בא לידי ביטוי באלימות מילולית קשה. “האם הזו סיפרה לי שהיא נכנסה לפייסבוק של בתה ונתקלה בהתכתבות שלה עם החבר, כנראה אחרי מריבה. המילים שהוא כתב לה מזעזעות, ואני התעקשתי לשמוע מה בדיוק הוא כתב שם כדי שאוכל להתחקות טוב יותר אחרי היחס שלו אל הבת. האם סיפרה לי במבוכה שהוא כתב לבתה: ‘את זונה, לא שווה כלום בלעדיי! בחיים לא אתן לך לעזוב אותי, עוד פעם אחת וזה הסוף שלך’. אם לא די בכך, האם ציינה שהיו שם מילים קשות עוד יותר שהיא פשוט לא מסוגלת לבטא”.

אדלר מציינת כי לעתים קרובות מערכת היחסים הפוגענית שבה שבויה הנערה משפיעה על כל בני הבית. “מצב כזה יוצר הרבה מאוד מתחים במשפחה, מכיוון שקשה מאוד לכולם לראות את הילדה במצוקה, סובלת ומוטרדת על ידי בן הזוג, בלי שנוכל באמת לעזור לה. באחת השיחות אותה אמא ביטאה זאת היטב, כשאמרה לי: ‘איך הפסיכי הזה גורר את כל המשפחה שלי למטה, ואיך זה ייתכן שאני חסרת אונים כל כך מול נער הרסני?'”.

אז בעצם ההורים של חגית צופים בקשר המעוות הזה מהצד בלי לעשות דבר כדי להפסיקו?
“במקרה הזה האם נקטה בכל האמצעים”, מפרטת אדלר, “הפחדה, איומים על הבחור, תחינה בפני הבת שתיפרד ממנו. היא אפילו לקחה ממנה את הנייד כדי שלא תוכל לתקשר איתו, עירבה את האב, את הדודה, אפילו את החברות. כלום לא עזר. עכשיו, הבת לפני שירות צבאי והבחור “סידר” לה לשרת בבסיס שלו. הוא למעשה החליט בשבילה, והאם מרגישה שהיא מאבדת את בתה ואין לה יותר אחיזה או שליטה על המצב. מדי פעם, כשהקשר הופך אלים במיוחד, הבת מבטיחה שהפעם היא נפרדת ממנו באופן סופי, אך כעבור יומיים או שלושה היא חוזרת אליו. מבוישת אמנם, אך שוב רגועה, לפחות לתקופה קצרה עד לפרץ האלימות הבא”.
אדלר אומרת כי מתבגרים רבים תופסים רגשות כמו בעלות וקינאה כתופעה נורמלית וכביטוי לאהבה, בעיקר מכיוון שחסרה להם ההבנה לגבי מערכת יחסים בריאה. “המעניין הוא שאלימות בגיל ההתבגרות עלולה לפגוע גם בנערות שלא חוו כלל אלימות ולא ראו אותה בין הוריהם”, מפתיעה אדלר, “כי דווקא להן אין את המיומנויות או את היכולות להישמר מפני התופעה הזו – היא אינה מוכרת להן. כך, מה שנראה להן בהתחלה כקנאה נורמלית או רצון לבלות כל הזמן ביחד – כלומר סימן לאהבה – הופך תוך חודשים ספורים למערכת יחסים אלימה לכל דבר”.

מהן הטעויות הנפוצות שעושים הורים המגלים כי בתם בתוך מערכת יחסים אלימה?
“הורים רבים מגיבים באלימות מול האלימות של בן הזוג. כלומר, בקללות, באיומים ובכוחניות. כל אלה נובעים כמובן מפחד ומהרצון שלהם להגן על בתם המתבגרת. אבל היחס הכוחני הזה רק מרחיק את הנערה מהם ו’דוחף’ אותה יותר לזרועותיו של בן הזוג. צריך להבין שנערה החווה קשר אלים מאבדת בהדרגה את יכולת החשיבה העצמאית שלה וחווה פגיעה קשה בדימויה העצמי”, מתארת אדלר. “הדרך הטובה ביותר לחזק את דימויה העצמי היא לתמוך בה, לבטא כלפיה חום ואהבה, ולשקף לה, אפילו להזכיר לה, את מה שהיא יודעת עמוק בתוך ליבה – מהי זוגיות נכונה ובריאה. במצב כזה צריך לתת לנערה תחושה שיש לה שליטה על הנעשה בחייה ושאתם שם כדי לעזור לה לעשות כל מה שצריך כדי שהיא תהיה שוב מאושרת ובטוחה”.

בוקאי מוסיפה: נערה או אישה שחווה אלימות חווה למעשה כרסום בלתי פוסק בתחושת הערך העצמי, ולכן הדבר האחרון שהיא צריכה הוא נזיפה על מי שהיא. ממילא היא חיה עם מרירות גדולה ובתחושת בדידות עצומה, וזו הסיבה לכך ש’התיקון’ צריך להתרחש קודם כל דרך הקשר עם ההורים. דרך תחושת הביטחון שהוריה אוהבים אותה בכל תנאי, ודרך המסר שעל אף הקשיים – הם מצליחים לראות גם את הכוחות והתקווה שטמונים בה.

עצות מעשיות להורים: איך להתנהג במקרה של בן זוג אלים

עשו:

- ציינו בפני בתכם בכל הזדמנות מהן החוזקות שלה (חכמה, מתחשבת, חברותית, אחראית וכו’).
- תנו לה להרגיש שאתם שם בשבילה על אף שמערכת היחסים הזוגית שלה אינה לרוחכם.
- הביעו דאגה והשאירו דלת פתוחה לשיחה בכל נושא.
- כבדו את בקשותיה בנוגע למידת מעורבותכם בקשר הזוגי שלה (למעט אלימות פיזית המחייבת תלונה מיידית במשטרה). הפסיקו את המלחמה מולה, צאו מעמדת המאבק.
- שקפו לה בעדינות את השינוי לרעה שחל בתחושותיה ובהרגשתה מאז תחילת הקשר (היותה מבודדת, שמחה פחות, מודאגת, מפוחדת וכו’); שקפו לה את המחזוריות (“מעגל האלימות”) שבה היא נפגעת, סולחת, ושוב נפגעת.
- המשיכו לקרב אותה למשפחה ולבטא הרבה חום ואהבה, למרות התסכול הרב.
- התאזרו בסבלנות והיו כמה שפחות שיפוטיים: הפנימו כי “מה שרואים מפה לא רואים משם”, ונסו להבין כי קשה הרבה יותר לצאת מקשר אלים מאשר להיכנס אליו. הכירו בכך שהשינוי התודעתי הפנימי שבתכם חייבת לעבור לוקח זמן.
- גם אם נראה לכם שהיא אינה שומעת, המשיכו לדבוק במסר: לאף אחד בשום מצב אסור לפגוע בך!; תוכלו גם לחשוף אותה לכתבות ועדויות של נשים ונערות שנפגעו (היא אמנם במצב הכחשה, אך בטווח הארוך זה עשוי לעזור לה להגיע למודעות).
- הציעו לה את האפשרות של טיפול רגשי (במקרה הצורך, כדאי גם לכם לפנות לייעוץ/טיפול כדי להתמודד כראוי עם המצב הזה)

אל תעשו:

- - - אל תכריחו אותה לבחור ביניכם לבינו
    - אל תעליבו אותה ואל תזלזלו בה מכיוון שהיא קורבן בקשר
    - אל תאיימו על החבר (אם יש אלימות פיזית מצדו, התלוננו במשטרה)
    - אל תתרחקו ממנה, גם אם היא מתרחקת מכם: קבלו את העובדה שהיא מנסה להסתיר את חוויית האלימות ומציגה סיפורי כיסוי, ואל תגרמו לה להרגיש פחות אהובה ומוערכת בגלל זה.
    - אל תתנהגו באלימות בעצמכם.