כל מה שהילדים שלנו למדו מפרשת הזמר המפורסם והנערות
כמה אנחנו מתרגשים מפרשת הזמר, אה? תודו שזה הדבר הכי מעניין שקרה כאן מאז שמיילי קילל את לבנה באח הגדול. מה אני מדברת, בכלל? זה הרבה יותר מעניין. אפילו פרשת מיילי סיירוס, שעוררה לאחרונה סערה רצינית בארה”ב, לא באמת הזיזה לנו כל כך כמו ה”זמר המפורסם שלנו” – תוצרת הארץ. איך הוא מעז? אנחנו שואלים, חוצפן שכזה! ככה להשתתף במסיבות חשק, ועוד עם בנות 15?! איזו הפקרות! כל הפיוזים שלנו קופצים לנוכח המעשה הנפשע הזה. אנחנו דשים בזה שוב ושוב, בכל הערוצים האפשריים: בפייסבוק, בטוויטר, בווטסאפ, ברדיו, במהדורות החדשות השונות, וכמובן – איך לא – בשיחות בינינו. אנחנו מ-ז-ו-ע-ז-ע-ים! ולא סתם. יש לנו סיבה טובה. זה לא יצר המציצנות שלנו, חלילה, או השמחה לאידו של זמר כה מפורסם שמגשים את כל הפנטזיות האפשריות ונופל ככה. זה בסך הכול חוש המוסר שלנו. או לפחות זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו, ואז מיד מתחילים לשפוט את כולם מכל כיוון: את ההורים (איך הם לא הרגישו?! ומה, הם לא חינכו את הבנות שלהם?), את הזמר הראשון, את הזמר השני ואת האבא של הזמר שניצלו את תמימות הנערות, את הבלוגר שכתב את שם הזמר על אף צו איסור הפרסום, את בית המשפט שהוציא צו כזה על אף שכולם יודעים במי מדובר (ועדיין נשמעים ניחושים נוספים שנזרקים באוויר על זהות ה”חבר”), את מי לא?. אנחנו השופט, המוציא להורג והתליין. איזה כיף לנו! איזו עמדת כוח, איזה חוש צדק מפותח יש לנו. אנחנו יכולים להיות גאים.
אם ככה, איך זה שעד היום חוש הצדק המפותח הזה שלנו לא עבד כמו שצריך כשהיינו באמת צריכים אותו?, למה כשמתפרסמות ידיעות על נערות, בדיוק באותו גיל, שנאנסות או חוות תקיפה מינית, אנחנו לא מזדעזעים עד כדי כך?; מדוע פרסום דוחות ונתונים על כך שיותר ויותר בני נוער משתמשים בסמים, או על העלייה הדרסטית בשיעור הזנות בקרב קטינים בישראל, לא מעורר אותנו לזעוק שחייבים לעשות משהו ואי אפשר להמשיך להתעלם ולתת למצב להידרדר?; איך זה שאנחנו מקבלים בשלוות נפש יחסית את העובדה שדוגמניות בנות 15-10 מולבשות ומאופרות כמו לוליטות משפריצות סקס כדי לפרסם מוצרי צריכה שונים?
מוזר שאז אנחנו לא עוטים על עצמנו את גלימת השופט והתליין, לא? איך כל העוולות הללו לא באמת מזיזות לנו?
יש תשובה כנה אחת לשאלה המטרידה הזו, והיא תרבות הריאליטי שרובנו ככולנו במדינה הזו שבויים בתוכה – בין אם נודה בכך ובין אם ננסה להכחיש. כנראה שהרבה יותר נוח לנו במציאות של “הכוכב הבא” או “האח הגדול” (ואפילו אם איננו צופים בהן, רובנו מרפרפים בכתבות, בתוכניות ובפוסטים העוסקים בהן רק כדי לא להיות מנותקים מה”מציאות”). הרבה יותר נוח לנו באסקפיזם הריאליסטי הזה מאשר במציאות המקבילה, שבה מתחולל איום איראני, מלחמת אזרחים בסוריה או אסון טבע בפיליפינים. בינינו, לא עדיף לתבל את החיים בהצצה למסיבות חשק הכוללות אורגיות, סמים וסקס?
אז בואו נגיד שמצאנו סוג של היגיון בעניין, כדי להצדיק את אופן התגובה שלנו. עדיין יש דבר אחד שכולנו הצלחנו לשכוח בתוך ההיסחפות הזו אחרי פרשת “הזמר המפורסם והקטינות”. מה ששכחנו הוא שיש מי שעומדים ומביטים בנו, המבוגרים. יש מי שצופים בתגובות שלנו, מקשיבים לאמירות שלנו, ומפנימים, ואלה הם כמובן הילדים שלנו! בין אם הם בגיל עשר (וכבר צורכים מדיה בגיל הזה) ובין אם הם בגיל 17, הם מבינים שאמנם אנחנו מזועזעים מעט מההערצה חסרת התקדים של אותן נערות, מהשימוש בסמים ומהניצול הלא מוסרי של הגברים בפרשה. אבל יותר מכך הם מפנימים את סדר העדיפויות המעוות שלנו (כן, למרות שיש בו לכאורה היגיון מסוים). הם מבינים שמת לנו חייל בנסיבות קשות מאוד, ובכל זאת בעיצומו של אותו יום (ובימים ארוכים לאחר מכן) בחרנו להתעסק בפרשה סנסציונית – לעתים באופן הרדוד ביותר שיכול להיות (אפשר לקרוא אחרת לתמונות המטושטשות של הזמר ולרמיזות הגסות לגביו?). וכל זה קורה בזמן שחל צו איסור פרסום וטרם נפתחה חקירה של המשטרה.
אז תעשו טובה, רק אל תאשימו אותם אחר כך שהם לא מתעניינים מספיק באקטואליה, בצדק ובמשפט, ובמקום זה מתמכרים לסדרות ריאליטי נבובות ורדודות.
מורה לקולנוע: איך אני יכול לקיים שיעור עם מגפת הסמרטפונים בכיתות?
