מאת דינה רשמן.
שייך לקטגוריית בריאות, גוף ונפש, מאמרים

 no more diet. shutterstock

 

איך מוציאים נערה ממעגל דיאטות אינסופי שבו היא כלואה מגיל צעיר? איך גורמים לה להפסיק את המלחמה המתמדת באוכל ובעצמה ולהתחיל לחייך? בתהליך הדרגתי למדה טל להפוך את האוכל לחבר ולהשלים עם עצמה ועם גופה. טור חדש של הדיאטנית הקלינית דינה רשמן

 

טל בת ה-15 השפילה את עיניה, מתקשה להישיר אלי מבט. היא הגיעה בליווי אמה החטובה, שמבט חפוז בה הבהיר לי מיד שהופעה חיצונית ולבוש מוקפד הם בעלי ערך רב עבורה. טל תמיד הייתה שמנמנה, תמיד התמודדה. “אני זוכרת את עצמי כבר בכיתה א’ עם אמא אצל דיאטנית”, היא סיפרה לי. תפריטים, קלוריות משקל, ‘אסור’, ‘מותר’, ובעיקר היא זכרה הרבה מאוד חרדה. “האם אני בסדר?, האם אני לא בסדר?”. עם השנים זה הפך לסיפור חייה. המלחמה באוכל. היא מפחדת ממנו, היא גונבת אותו, היא שונאת את עצמה, היא נשקלת. או שלא. והיא לא יוצאת מתוך ה’לוּפּ’ הזה, של להשמין ולרזות וחוזר חלילה. אף פעם היא לא מספיק שווה. אף פעם היא לא מספיק בסדר. תמיד היא מאכזבת. את אמא שלה, את הדיאטנית, ובראש ובראשונה – את עצמה. היא מרגישה בודדה ומדוכדכת כי איש אינו מבין אותה, כך סיפרה לי. שוטרים חמורי סבר עוקבים אחריה ומקיפים תדיר את צלחתה, נכנסים פנימה, סופרים לה, מודדים אותה. והיא ממוקמת באורח קבע על ספסל הנאשמים.

לגזור ולתלות (רצוי על המקרר):

  • כל אחד ראוי וזכאי ליהנות מהאוכל שאותו הוא אוכל, ולאכול לשובע.
  • אפשר וראוי לכבד ולאהוב את הגוף גם אם אינו תואם את “מודל הרזון”.
  • לא כל האנשים נועדו להיות רזים, וזאת בשל התכונות הגנטיות שלהם.
  • משקל הגוף אינו מהווה מדד להצלחה או לכישלון.
  • לאושר אין משקל.

מעגל קסמים סגור ופוגעני

היא בסך הכול ילדה טיפוסית השבויה במעגל הדיאטות. למעשה, טל היא עוד קורבן של החברה שלנו – חברה הקושרת רזון עם אושר, עם הצלחה ועם בריאות. החברה הזו אינה מקבלת את היחיד כמו שהוא, אלא מנסה להכניסו, בכוח אם צריך, לתוך תבנית רזון. אם הוא אינו מתאים באופן מדויק לתבנית, היא מסתייגת מפניו ומפתחת סטיגמות.
טל אינה שונה מילדים אחרים (ובפרט ילדות) בני גילה העסוקים בגופם כל העת. ממש כמוהם, גם היא עסוקה במידת הבגדים שלה, במשקלה, במה מותר ומה אסור לה לאכול. ילדים רבים מפחדים מאוד להשמין, והפחד הזה מובילם לחיים מלאי לחץ. כי מצד אחד עומדים בפניהם פיתויים ושפע של אוכל, ומהצד השני – מסרים לרזון, לאיפוק ולהימנעות. על פי הספרות המחקרית, אגב, כ-80 אחוז מהילדות בגיל עשר מנסות לשנות את משקלן וחוששות מפני השמנה. כולן שואפות להשיג גוף רזה יותר, יפה יותר, מושלם. הן גדלות בחברה שבה נדמה כי הכול מתחיל ונגמר במראה החיצוני.
ילדים סובלים הקנטות מבית ומחוץ, שרק מעצימות את הרצון לרזות ולהשיג שליטה באכילה. ההקנטות הללו אינן פוחתות, על אף הידיעה שדיאטות למיניהן מהוות בסופו של דבר מלכודת מחניקה. הרי במרבית הפעמים, דיאטות נדונות מראש להסתיים בכישלון, בהשפלה, דיכאון, ובעיקר בהשמנה. כך נוצר מעגל קסמים סגור ופוגעני, שקשה מאוד להיחלץ ממנו. אז איך באמת נחלצים מהמעגל הזה?

כבר לא שונאת את עצמה

במהלך הטיפול עברה טל תהליך פרידה איטי מ”שפת הדיאטה” – אליה היא הורגלה מגיל צעיר כל כך. היא נפרדה מהשפה הזו, שמודדת, סופרת ומאשימה אותה בו זמנית, באמצעות תהליך שבו רכשה לעצמה ‘עיניים ביקורתיות’ על כל תעשיית הרזון ומודל היופי. את שפת הדיאטה היא החליפה בהדרגה בשפה חדשה – “שפת האכילה האינטואיטיבית” המבססת את האכילה על קודים טבעיים של רעב ושובע.
בגיל 15, טל גילתה את הגוף שלה מחדש והחלה לבטוח בו. היא הבינה שהיא לא יכולה להשוות את עצמה לילדים אחרים, לגוף אחר, לחשקים אחרים. במובנים רבים היא זכתה בעצמה מחדש. היא כבר לא זוללת ובטח שאינה שונאת את עצמה, וכמעט שאינה עסוקה בשאלות כמו “מה לאכול?”, “כמה?” ו”למה?”. טל עסוקה היום, כמו רבים מבני גילה (אלו שאינם כלואים בשפת הדיאטה), בחיי החברה, בבגדים יפים ובלימודים. אז היא לא רזה כמו שאמא שלה הייתה רוצה שהיא תהיה, אבל היא בטוח מחייכת הרבה יותר.

 הכותבת היא דיאטנית קלינית, מטפלת בהשמנה ובהתנהגויות אכילההמרכז לשפת האכילה