מאת רוני זיו.
שייך לקטגוריית חברה, חינוך ותרבות

free.shutterstock 

אור-אל חושבת שבגלל היותה הבכורה, להוריה קשה יותר “להרפות” ולאפשר לה לטעות. חוץ מזה, היא אומרת, אם היא אחראית מספיק כדי להדריך ילדות בצופים – מן הראוי שיעניקו לה יד חופשית גם בתחומים אחרים ולא יגידו לה, למשל, באיזו שעה לחזור הביתה מבילוי

 

“אני הבת הבכורה, וכנראה בגלל זה קשה יותר להורים שלי להרפות ממני ולתת לי לגדול לבד. מפריע לי שאני רוצה לחזור הביתה בשעה מסוימת ומגבילים אותי. אני יודעת שאמא שלי נשארת ערה עד שאני חוזרת הביתה, אז אני מכבדת אותה וחוזרת בשעה שהיא אומרת לי. אני לא רוצה להקשות עליה. אבל הייתי שמחה אם היא הייתה נותנת לי יד חופשית, ולא אומרת לי ‘בשעה הזו את בבית'”.

אתן מדברות על זה?
“כן. לפעמים אני חושבת שהיא לא זוכרת מה זה להיות בגיל שלי. מבאס אותי להיות הראשונה מבין החברים שצריכה לחזור הביתה. אני רואה שלאחי נותנים היום יותר ממה שנתנו לי כשהייתי בגילו, ושלחברות שלי שהן לא בכורות מרשים לחזור בשעה מאוחרת יותר”.

אז מה את מבקשת בעצם?
“חופש. שיסמכו עליי שאדע מתי לחזור הביתה. אני בתיכון, אני כבר יודעת מה אני רוצה, אני יודעת מתי אני צריכה להיות בבית”.

אם את יודעת מתי את צריכה להיות בבית, אז איפה ההתנגשות?
“אני חושבת שזה צריך להיות מאוחר יותר ממה שדורשים ממני. מצד אחד, ההורים נותנים לי המון אחריות על האחים שלי, מצד שני הם לא מאפשרים לי מספיק אחריות על החיים הפרטיים שלי. אני מרגישה שמותחים ביקורת על החיים האישיים שלי”.

יש עוד משהו שמפריע לך בהתנהלות היומיומית מול ההורים?
“כן, שאמא שלי דורשת ‘להיות בעניינים’ בכל הקשור ללוח המבחנים שלי ולשעות החזרה הביתה גם מבית הספר. היא יודעת מתי אני מסיימת בכל יום ומתי יש לי מבחן”.

ולמה זה מקשה עלייך?
“כי היא כל הזמן מזכירה לי. ‘יש לך מבחן מחר, אל תשכחי ללמוד, למה את רואה טלוויזיה?’. אני מנהלת את הזמן שלי כמו שאני חושבת שאני צריכה, ואם אני טועה אז אני אקבל את ה’בּוּם’ שלי ואתמודד לבד”.

את בעצם רוצה שהיא תניח לך לגמרי?
“לא לגמרי, אבל שתרפה קצת”.

איפה עובר הגבול? איפה היא צריכה להרפות ואיפה לא?
“במקומות שאני צריכה לקחת אחריות על החיים שלי – שלא תתערב. שתתערב רק כשהמצב באמת נורא”.

מתי זה “נורא”? מתי חשובה לך המעורבות של ההורים שלך?
“ברגע שאני מבקשת אותה”.

מה שאת מבקשת זה לבחור בעצמך מתי הורייך יהיו מעורבים ומתי לא?
“כן. אני יודעת לנהל את החיים שלי ואת הזמן שלי, והם צריכים לסמוך עלי שאפנה אליהם לעזרה ברגע שאצטרך”.

“ברגע שאתה מי שאתה, אנשים מתחברים אליך לבד”

על אף ההתנגשות הזו, אור-אל מגדירה את מערכת היחסים שלה עם אמא שלה “טובה מאוד”. “אני מספרת לה הכול, כי אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליה”, היא אומרת לי. “אני נותנת בה המון אמון ומקבלת ממנה בחזרה תמיכה רגשית גדולה”.
אם כך, בתחום הרגשי את מרגישה שהמינון נכון לך?
“אם יש ימים שבהם אני לא מספרת כלום, היא שואלת ‘מה עניינים’. אם יש משהו אני מספרת, ואם לא אז לא. היא לא חופרת לי, אני זו שחופרת לה”.
מהו בעינייך האתגר הכי גדול של גיל ההתבגרות?
“הקושי להסתגל למסגרת החדשה. במעבר מהחטיבה לתיכון אתה שוב צריך למצוא את הפינה שלך, וזה קשה. אתה לא יודע איך לגשת לזה. מצד אחד אתה לא רוצה להידחף, מצד שני – אם לא תנסה, תישאר לבד”.   
מה לדעתך מתבגרים צריכים לעשות?
“לנצל הזדמנויות כדי להכיר אנשים, לא לשפוט כבר בפעם הראשונה שפוגשים מיהו, לתת צ’אנס לבני האדם להוכיח את עצמם, לבוא עם ראש פתוח. בכלל, כדי להצליח בגיל הזה צריך הרבה אומץ להתמודד עם דברים שאתה לא שולט עליהם, ולהאמין בעצמך ובמטרות שאתה מציב לעצמך. למשל בלימודים – אם החלטת להיות הכי טוב במקצוע מסוים, או מבחינה חברתית – כשאתה מחליט לא לשבת בצד אלא להיות ‘הכי אני’ ולהיפתח כמה שיותר…”.
אפשר בכלל להיות “הכי אני” בגיל הזה, או שכדי להתקבל צריכים להידמות למשהו מסוים?
“ברגע שאתה מי שאתה ואתה דומיננטי עם מי שאתה, אנשים מתחברים אליך לבד. אתה לא צריך לשנות את עצמך יותר מדי. אבל יש הרבה שהם ‘קופי-פייסט’ אחד של השני, כלומר מתנהגים אותו דבר ומתלבשים אותו דבר. לי קשה להתחבר לאנשים שמנסים לחקות דמות מסוימת”.
יש משהו שיכול לחזק אתכם בתקופה הזו של גיל ההתבגרות?
“כן, אצלי זה תנועת הצופים. אתה מכיר חבר’ה מהשכבות הבוגרות, ואתה בא עם יותר רקע לבית הספר. אני עכשיו מדריכה בנות בכיתה ה’, והתחלתי להכניס בהן ערכים ותרבות שהן לא היו מגיעות אליהן בדרך אחרת. זה מפתח אותן ונותן להן משהו שהן לא ישכחו. בשביל רובן זה החוג היחיד שהן מכירות, ואני יוצאת בתחושה שלימדתי אותן משהו חדש ושהן באמת אוהבות אותי ואני עוזרת להן. זה נותן לי סיפוק, כי אני מצליחה לגרום להן לבוא ולהקשיב לי”.
איך את מרגישה שזה תורם לך לאופי?
“זה מגביר את תחושת האחריות”.
נשמע לי שאנחנו סוגרות את המעגל שפתחנו בתחילת השיחה.
“נכון, כי אם אני מסוגלת לצאת עם החניכות שלי לטיול בטבע ליום שלם כשהעיניים שלי מפוקסות עליהן כל הזמן, ואם ההורים שלהן נותנים לי את הדבר הכי יקר להם וסומכים עליי שאשמור עליו – אז אני חושבת שאני מספיק אחראית גם כדי לנהל את החיים הפרטיים שלי”.

הכותבת היא עיתונאית ועורכת בתחום ההורות, סטודנטית להנחיית קבוצות הורים ואימון אישי במכון אדלר.
לעמוד הפייסבוק של רוני  
 

“תראו איך גדל לי התחת!”

מה עושים כשהילד בן ה-10 מקנא באחיו התינוק?