“האם במשרד החינוך בטוחים שהיתרונות של לימוד השואה בגיל רך (מדובר בגיל שש או שבע) עולים על החסרונות? האם בכיתה בת 40 תלמידים מישהו בכלל יודע איך למידת הנושא תשפיע על הנפש של כל ילד וילד? האם מישהו טרח בכלל לבחון את כל הסוגיות הללו”?
כשהייתי בת חמש לערך שאלתי את סבתי על השואה. סיפרו לנו על זה משהו בגן, ורציתי לברר עם סבתא שלי האם המעט שהצלחתי להבין הוא נכון. סבתי, ניצולת שואה, הניחה את ראשה על ידיה ופרצה בבכי חסר מעצורים. כל הניסיונות שלי להבין מה קרה עלו בתוהו. סבתי לא דיברה, ואני רק ידעתי שדבר נורא קרה. כשחזרתי הביתה, אמי השלימה עבורי את הפערים, ומאותו יום כל אופן ההסתכלות שלי על סבתי השתנה. בעיקר ריחמתי עליה, ותהיתי איך היא בכלל נשארה בחיים. כמובן כילדה בגיל גן חובה לא הבנתי הרבה, אבל ‘תודות’ למערכת החינוך דאז חלפו רק כמה שנים עד שהערפל שעטה את הנושא הזה הוסר עבורי קליל. ובעצמה רבה.
כשהייתי בכיתה ה’ נסעתי יחד עם כל הכיתה למוזיאון “יד ושם”, ואז – בין התמונות של ערימת הגופות הערומים, ולצד ערימת הנעליים והבגדים – נשברתי סופית. יצאתי משם בוכה בהיסטריה ולא הצלחתי להירגע. לא הייתי היחידה, יחד עמי יצאו ילדים נוספים שלא יכלו להכיל את גודל הזוועה. מאז סבלתי מסיוטים רבים בלילות, שחזרו על עצמם שוב ושוב. מיותר לציין שלמשלחת לפולין לא הצטרפתי. יכולתי כבר לדעת על עצמי שלא אעמוד בזוועות. מאז עברו שנים רבות, ועדיין בכל יום שואה אני משתדלת להימנע מהמראות הקשים והנוראיים, ולעבור את היום הזה עם כמה שפחות דמעות, כאב וסיוטים. ואני לא בכיתה א’.
הוציאו למתבגרים שם רע
אני מתבוננת בבתי המתבגרת, ובאופן שבו היא מתמודדת עם השואה. סבתי, אגב, שינתה את דרך התמודדותה והיום היא כבר מסוגלת לספר ולדבר על מה שאירע. היא מדברת ומספרת בעיקר לבתי, הנינה שלה, שגם היא אגב חוותה התמודדות קשה אחרי הסיור ב”יד ושם”. ובכל פעם שמגיע יום השואה ואני רואה כיצד בתי מגיבה ליום הזה, אני מבינה שכל ה’האשמות’ כלפי הדור הזה הן בהחלט מוגזמות. נכון שישנם בני נוער שפולין הוא עבורם בדיחה אחת גדולה, וכאלו שלא מספיק יודעים ולא מספיק מפנימים, אבל הם בהחלט מיעוט. לכן צורם לי כל כך שמרבים לציין את המשלחות לפולין ואת הביקורים ב”יד ושם” בנשימה אחת עם התנהגות שלילית של בני נוער, ומציגים אותם כחסרי ערכים. האם מישהו באמת בדק את זה לעומק? הרי ברור שיש גם נוער אחר, נוער רגיש, מוחצן פחות, שהמערכת כלל לא מודעת אליו ולא יודעת איך לטפל בו. עבור אותם בני נוער, אגב, בכלל לא בטוח שיהיה נכון לצאת למשלחת לפולין ולהתבונן מקרוב בזוועות, כי אף פסיכולוג לא יטרח לשבת יחד איתם ולצפות כיצד הם מושפעים מהעניין ואיך הם יחזרו הביתה.
השואה היא בלתי נתפסת בכל גיל. אבל ככל שהנער רגיש יותר ו/או צעיר יותר – החוויה הזו, של ההתוודעות לזוועות וההפנמה של עוצמתה וממדיה, עלולה להיות הרסנית. בייחוד כשהתכנים מועברים לתלמידים במסגרת “תוכנית לימודים” ולא באופן פרטני ורגיש.
דרושות עוד כמה שנים של חסד
בעקבות התוכנית אותה יישם שר החינוך לשעבר שי פירון, שבמסגרתה לימודי השואה מתחילים כבר בכיתה א’, אני עכשיו רואה כיצד זה משפיע גם על בני בן ה-8, על השאלות אותן הוא שואל, על הבלבול, וגם על החרדה שמגיעה ממיידע כל כך איום בגיל כל כך צעיר. האם רק אותי זה מבהיל? הרי לצד אותם תלמידים שיצליחו להתמודד עם המידע, ושאולי גם מתווכים להם אותו בהתאמה לגילם, ישנם לא מעט תלמידים רגישים יותר – כאלו שחווים דברים בעוצמה רבה יותר, מעמיקים ושואלים שאלות, ולעתים גם לא זוכים לתמיכה הרגשית שנדרשת להם עם היחשפותם לזוועות העולם. האם המערכת יודעת איך להעביר לילדים האלה את המידע על השואה? האם במשרד החינוך בטוחים שהיתרונות של לימוד השואה בגיל רך כל כך (אנחנו מדברים על גיל שש או שבע) עולים על החסרונות? האם בכיתה של 40 תלמידים מישהו בכלל יודע איך לימוד הנושא ישפיע על הנפש של כל ילד וילד? האם מישהו במשרד החינוך טרח בכלל לבחון את כל הסוגיות הללו?
נכון, אני הייתי בגן חובה כשנתקלתי בנושא השואה לראשונה, אבל זה הותיר בי צלקת גדולה עד היום. לכן עלינו כהורים לדרוש ממשרד החינוך לשקול שוב את הגיל שבו מתחילים להתמודד עם נושא השואה. בתוך כך, כדאי מאוד שהשר בנט יתייעץ עם פסיכולוגים ומומחים, כדי שנוכל להיות בטוחים שנושא השואה מועבר לילדינו בדרך המותאמת לגילם. ואולי בכלל, במקום לרוץ ללמד את ילדינו על השואה בגיל הרך, מתוך חרדה שמא עם היעלמות הדור האחרון של הניצולים יסתובבו כאן ילדים שלא יודעים מה קרה, נעניק להם עוד כמה שנים של חסד לפני שנחשוף אותם לנורא מכול. בשנים האלו נוכל ללמד אותם, למשל, על ערכים כמו סובלנות, נתינה וקבלת האחר. הרי גם הם קשורים בדרכם לנושא השואה.
לטור הקודם של נירית: יש לכם מושג מה יש במשחקי המחשב שאתם קונים לו?
בין שואה לשירה: שיר נער יהודי מבודפשט שמומלץ לקריאה עבור מתבגרים
