מאת ד"ר יצחק ציטרין.
שייך לקטגוריית בלוג אורח, בצפר

improve education. shutterstock

 

ד”ר יצחק צטרין מצביע על הסיבות להיעדר שביעות רצון ממודל חטיבות הביניים בישראל, אך מזהיר מפני טלטלה שתזיק למערכת. “יש לאפשר גמישות מערכתית ולקיים מודלים אחדים של בתי ספר, עם ובלי חטיבה, המותאמים למיצוי הפוטנציאל המרבי של התלמידים הבאים בשעריהם”

 

המבנה האירגוני של מערכת החינוך במדינת ישראל עבר תמורות ושינויים אחדים, מאז ראשית קיומו, אבל נראה שעדיין קיים חוסר שביעות רצון מתוצריו החינוכיים והלימודיים. וכך, שוב עומד על הפרק שינוי אירגוני-מערכתי, בתקווה שיביא מזור לתחלואיה. בשנים האחרונות ניכר ניסיון לארגן מחדש את המבנה הלימודי, ובתוך כך מסתמנת בין היתר המגמה לקרוא למשרד החינוך לבטל את “חטיבות הביניים”. האם זה נכון לנו?

 החטיבות במבחן המציאות: בעד ונגד

הרפורמה להכלת חטיבות הביניים בישראל החלה בסוף שנות ה-60, כשמאחוריה עמדו המטרות המקוריות הבאות: ראשית כול, חטיבת הביניים נועדה לשמש כתקופת הסתגלות ומעקב לשם ייעוץ והכוונה עבור תלמידים והורים לקראת המשך לימודיהם בתיכון, ובהתאם לנטיות וליכולות של כל תלמיד. שנית, היה רצון לקדם “אינטגרציה” כערך חברתי ולקדם את התלמידים בהתאם להישגיהם, מה שהוביל להקמת הקבצות ולהוראה איכותית שסופקה על ידי מורי התיכון (אלו הגיעו מהכשרה אקדמית, לעומת המורים בבתי הספר היסודיים שהוכשרו בבתי מדרש למורים).
אולם הרפורמה הזו נמשכה שנים רבות ונתקלה במגוון קשיים. כבר באמצע שנות ה-80 ניכר חוסר שביעות רצון מחטיבות הביניים בקרב הציבור, על רקע הישגים דלים – הן בתחום האינטגרציה החברתית, והן בשל העובדה שהתלמידים נדרשו להסתגל למעבר כפול ומשברי (מבית הספר היסודי לחטיבה כעבור שש שנים, ומעבר נוסף בתום כיתה ט’ לתיכון). אולם עיקר הביקורת נבע ממחסור המשאבים שהולידו הקיצוצים המתמשכים של הממשלות השונות בתקציבי החינוך, שפגעו במיוחד בחטיבות הביניים. היעדר התקצוב הוביל בעיקר למחסור בשעות לצורך קיום הקבצות, להיעדר הכשרת מורים ספציפית לחטיבות הביניים (המצריכה התייחסות להתפתחות הקוגניטיבית והנפשית של תלמידים בגיל ההתבגרות), להיעדר יחס אישי לתלמידים עקב ריבוי מקצועות וריבוי מורים שעמם נפגשים התלמידים, להטרוגניות גדולה בכיתה שהובילה לבעיות משמעת, ולחוסר יכולת למנוע נשירת תלמידים ממערכת החינוך.

לתחקיר “עשר פלוס” על מצב חטיבות הביניים בישראל 2013

לטור האורח של אהרונה משכיל, אמא פעילה בתחום החינוך, בנושא חטה”ב

איך חווה תלמיד עם הפרעת קשב וריכוז את המעבר לחטיבת הביניים?

למעשה, חטיבת הביניים הפכה לספח לתיכון, המשמש כמערכת ממיינת לקראת שיבוץ התלמידים במגמות ובמסלולי הלימוד שבו. כך הפכו חטיבות הביניים לכלי מיון, תחת הרצון להיות מערכת חינוכית ערכית ובעלת יעדים לימודיים משל עצמה. לעומת זאת, התומכים במערכת של חינוך יסודי בן שמונה שנים טוענים ליתרונות בחלופה הזו. הם מציינים כי יש חשיבות חינוכית לקיומה של מסגרת לימודית נפרדת לבני גיל ההתבגרות המוקדם, כי בצורת ארגון זו מתקיימת הימנעות מחיכוך יומיומי עם תלמידים בוגרים העלול להוות השפעה שלילית לתלמידים צעירים, כי המבנה השמונה שנתי מנותק לחלוטין מדרישות של הספק ושינון חומר (בסגנון של הכנה לבגרות) ומאפשר גמישות פדגוגית נרחבת. עוד נטען, כי בית הספר היסודי מחזק את הביטחון האישי של התלמידים ולפיכך מאפשר למידה חווייתית, הפחתת בעיות משמעת ואפשרות של המורים והתלמידים להתפנות למחויבות לקהילה.

תמונת המצב בעולם: מערכות חינוך שונות, ללא אחידות

למעשה רק כ-75 אחוז מכלל מערכת החינוך הישראלית מאורגנת כיום במבנה של חטיבות הביניים. זאת על רקע התנגדות הורים, ובעיקר בשל התנגדויות של ראשי רשויות מוניציפליות, הטוענים שמבנה חטיבות הביניים השש-שנתי מעמיד מוסד חינוכי אחד כפוף לשתי בעלויות: חטיבת הביניים למשרד החינוך, והחטיבה העליונה לרשויות המוניציפליות (ו/או רשתות החינוך). העמימות בהגדרת הסמכויות פוגעות בניהול המוסד החינוכי, ובסופו של דבר גם בתלמידים. בעשור האחרון מסתמנת ירידה במספר חטיבות הביניים העצמאיות, ועלייה בבתי הספר השש-שנתיים ובבתי הספר השמונה שנתיים. עובדה זו מעידה, ללא ספק, על הבעייתיות במבנה המקורי של חטיבות הביניים.
ומה קורה בשאר העולם? בארה”ב, למשל, דגם חטיבות הביניים מאבד  מ”בכורתו” כשיטה ארגונית-פדגוגית מובילה, לטובת סיפוח של תלמידי חטיבות הביניים “כחטיבה ייחודית” במבנה של בית ספר שמונה שנתי. במערב אירופה, לעומת זאת, בעיקר במדינות O.E.C.D, מתקיים מבנה חינוכי תלת-שלבי (יסודי, חטיבה, תיכון), וברוב מדינות מזרח אירופה המבנה החינוכי הוא דו-שלבי (יסודי, תיכון). ההסבר לקיום מערכות שונות במדינות השונות קשור במסורות היסטוריות ואחרות, אולם יש בו כדי להוכיח שלא נמצא קשר ישיר בין מבנה כזה או אחר של מערכת החינוך לבין האפקטיביות החינוכית וההישגית שלה.

 הדוחות והמחקרים רבים, המסקנה אינה חד-משמעית

הצעות רבות הוגשו במהלך שני העשורים האחרונים, שקראו לשינוי של מערכת החינוך הישראלית בהקשר של חטיבות הביניים. העיקריות שביניהן: הצעתו של ד”ר שמשון שושני (כיהן שנים רבות כמנכ”ל משרד החינוך), והצעתו של פרופ’ דוד חן (מבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, שכיהן גם כיועצו של שר החינוך). שתי ההצעות הוגשו בשנת 1989 לשר החינוך דאז, יצחק נבון; דוח “ועדת הררי” הוגש בשנת 1992; דוח “ועדת דברת” הוגש בשנת 2005. כמו כן, בשנת 2008 הוגשו ללשכת המדען הראשי של משרד החינוך שני דוחות מחקריים מקיפים ויסודיים בסוגיית המשך קיומה של חטיבת הביניים: דוח ד”ר רש וקבוצת ון-ליר ודוח פרופ’ אופלטקה).
מריבוי הדוחות ניתן להבין בבירור, שתוצריה החינוכיים וההישגיים של מערכת החינוך הישראלית בכלל, ושל חטיבות הביניים בפרט, אינם משביעי רצון ודורשים התייחסות מעמיקה ותמורות משמעותיות. אולם אף לא אחד מהדוחות המוזכרים לעיל, או אחרים, דרשו בהחלטיות לבטל את חטיבות הביניים למרות הכשלים המרובים שנתגלו בתפקודן. העלאת הדיון בדבר האפשרות לביטול חטיבות הביניים על סדר היום הציבורי, אינו אלא המשך ישיר של אותן ההתחבטויות הקיימות לאורך שנים רבות בסוגיה הזו.

“אין מקום לזעזע את המערכת, יש לבצע שינויים בתוכה”

אין ספק כי הכפפת מערכת החינוך לשינוי כה דרמתי, כלומר לביטול כולל של חטיבות הביניים, בשיטה של “מלמעלה” (ממשרד החינוך) “למטה” (לשדה), רק תוליד קשיים ותקלות אינספור. ביניהם: התנגדות של ארגוני המורים, עלויות אדירות של תקציבים לצורך התאמה ארגונית, זעזועים באזורי רישום התלמידים לבתי הספר והתנגדויות מצד הורים, בעיות ביורוקרטיות ומנהלתיות הכרוכות בהכפפת סמכויות, ועוד ועוד. יתרה מזו, מומחים מהארץ ומהעולם משוכנעים בכך שמסגרת ארגונית כזו או אחרת אינה הגורם הקובע את איכויות ההוראה, הלמידה והחינוך. הגורמים המרכזיים שמשפיעים על קיום מערכת חינוך יעילה ועל איכות בית הספר הם התרבות והאקלים החינוכי של המוסד החינוכי, תוכניות הלימוד, שיטות ההוראה, רמת המורים ומחויבותם לקהילת התלמידים וההורים ואיכותו של מנהל בית הספר.
לכן, המסקנה המתבקשת היא כי אין צורך לזעזע את מערכת החינוך הישראלית בטלטלה שמהותה בשינוי ארגוני ולא יותר מכך, וכלל לא בטוח שיש בכוחה “לספק את הסחורה” ולרפא את הבעיות העיקריות. תחת זאת, יש להתמקד “בהוראה ובלמידה מסדר חשיבה גבוה”, המתייחסת לדרכי החשיבה של התלמיד; יש להעמיד על המדוכה את טובי המומחים, מתחומים שונים, כדי לגבש את ארגז הכלים שיש להקנות לתלמידי המאה ה- 21 – בוגרי מערכת החינוך (כלומר מה ואיך צריך ללמד); יש להשביח את רמת המורים ואת שכרם, ולהפוך את הסיסמא “הטובים להוראה” למציאות; יש להעצים את החינוך ה”הומאני” שנפגע אנושות בעשורים האחרונים, לצד החינוך הטכנולוגי והמדעי; יש להעצים את החינוך הערכי והמעורבות הקהילתית של התלמידים, לצד העמדת דרישות לימודיות ברמה גבוהה – במטרה לטפח מצוינות ערכית ולימודית-הישגית; יש לאפשר גמישות מערכתית ולקיים מודלים אחדים של בתי ספר, עם ובלי חטיבות ביניים, המותאמים למיצוי הפוטנציאל המרבי של התלמידים הבאים בשעריו.

 הכותב הוא ראש החוג להיסטוריה במכללת שאנן האקדמית הדתית לחינוך בחיפה, כיהן שנים רבות כמנהל בתי ספר תיכוניים וזכה במלגות מחקר ובפרסי הצטיינות (בהם פרס החינוך הארצי בחינוך, שהוענק על ידי נשיא המדינה בשנת היובל למדינת ישראל)