מאת רוני לנגרמן-זיו.
שייך לקטגוריית חברה, חינוך ותרבות

talking to us.shutterstock
 
נועה (15) מסבירה למה חשוב למתבגרים שההורים שלהם ימשיכו לייעץ להם, למרות שהילדים מצדם ימשיכו לעשות מה שהם רוצים: “אם רק תשאירו את הביקורת בצד ותקלטו שאנחנו כבר מבוגרים, הרווח יהיה כולו שלכם”. שיחות עם מתבגרים, מדור חדש

 

“יש דברים שאף אחד לא יבין אותי, לא משנה מה אני אגיד. אם זה בקשר ללימודים או החלטות שאני עושה. למשל, כשמבקרים את ההחלטה שלי או כשעושים לי פרצופים, זה גורם לי לא לספר. או שאני משקרת, או שאני לא אומרת כלום”

מה את היית רוצה לבקש מההורים?

“שינסו לחשוב כמוני, גם אם יש החלטות שלי שנראות להם קצת עקומות. למשל, אם קיבלנו שיעורים לחופש ואני לא מבינה משהו ואומרת שכבר אשאל את המורה, הם אומרים לי ‘אל תדחי את זה, תנסי’. ואני אומרת ‘עזבו אותי’. אני מעדיפה להבין עם המורה מאשר לעשות לבד ולטעות”.

למה לדעתך חשוב להם שלא תדחי?

“חשוב להם שאצליח בלימודים”.

בשורה התחתונה

טיפים לתקשורת בונה עם מתבגרים

  • לזכור שגם אתם הייתם פעם מתבגרים ועשיתם טעויות.
  • להמשיך לכוון את המתבגרים לדרך הנכונה, גם אם הם עושים מה שהם רוצים.
  • לא לשחק כאילו לא אכפת לכם, כי זה עלול לגרום להם לנסות ללכת יותר לקצה.
  • לא להתאכזב מהילדים שלכם.
  • לא לבוא בגישה ביקורתית ושיפוטית, זה גורם להתגוננות ולסגירות.
  • לתת פידבק חיובי. ואם אין משהו טוב להגיד, אל תגידו בכלל.
  • להמשיך לעודד גם כשהמתבגרים נראים כאילו שהם לא מתעודדים מזה. הם יודעים שאכפת לכם.
  • לא לתת לילדים הרגשה שהם לומדים בשבילכם. הלימודים הם לגמרי אחריות שלהם.
  • התקשורת עם ההורים חשובה יותר מהתקשורת עם חברים – טפחו אותה כדי שהיא לא תידרדר.
  • לקחת אחריות על ה-50 אחוז שלכם בקשר, לא להרפות, לא להתייאש, למצוא את שביל הזהב בין לא לחפור ללא להתעניין.
  • ליצור מרחב פתוח לשיחה. אם יש קצר בתקשורת, לפתוח את הדברים בגלוי
  • לתת למתבגר להרגיש שבבית הוא יכול להיות הכי אמיתי, בלי המסכות שהוא נאלץ לשים בחוץ
  • לקלוט שהילד שלכם כבר לא ילד, שיש מבוגר נוסף בבית
  • המתבגר רוצה להחזיר לכם על מה שנתתם לו ולהיות שם בשבילכם, אם רק תיתנו לו.

זה קטע של שליטה, להשפיע על הדרך שאת עושה דברים?

“לא חושבת, הם רוצים לכוון אותי. אבל נראה לי שההחלטות שהם עשו כשהם היו בגילי, לא היו כמו שהם אומרים לי עכשיו. אני לא אומרת הדרך שלי תמיד נכונה, אבל אל תגידו לי מה לעשות. למשל, אם זה להבריז או לא לעשות שיעורים – כל אחד היה ילד ואני בטוחה שגם הם עשו את זה פעם”.

את חושבת שהם התרחקו מהילדים שהם היו?

“בצורה משמעותית. אני לא חושבת שהם יכולים להבין אותי. אני מכבדת את הניסיון לכוון אותי לדרך הנכונה, אבל אני בסוף הרי אעשה מה שאני חושבת”.

מה המסר שלך למבוגרים?

“חשוב שימשיכו לכוון אותי לדרך הנכונה כי יש להם ניסיון, אבל אלה החיים שלי – אני אחליט את ההחלטות שלי לבד. אני יודעת שיש להם ניסיון חיים, שהם חוו יותר ויודעים יותר – אבל את ההחלטות שלי, וגם את הטעויות שלי, אני אעשה לבד”.

הורים צריכים לומר לילד, למשל, “לא אכפת לי אם תבריז”?

“ממש לא! כי אז הילד ירגיש שזה ממש לא מעניין אותם ויילך עוד יותר לקיצוניות. הוא יחשוב ‘אני אהרוס לעצמי את החיים, הרי גם ככה לאמא שלי לא אכפת'”.

אז חשוב שההורים ימשיכו להגיד לכם את הדברים שמכעיסים אתכם כל כך?

“כן, זה חשוב במידה מסוימת. לא להידבק ולחפור לנו, אבל להמשיך לכוון. וגם להבין שלפעמים גם אם אקח החלטה אחרת מזו שייעצו לי – היא יכולה להיות יותר טובה בשבילי”.

יש נושא שלגביו היית רוצה להגיד להורים “פשוט תרדו מאיתנו”?

“הקטע של הלימודים, ‘תקבלי ציון טוב ותהיי הכי טובה’. היתה לי חברה תותחית בלימודים, ממוצע הכי גבוה שלוש שנים ברציפות, אך כשהיא חזרה הביתה עם 80 במתמטיקה חמש יחידות, שזה ציון מעולה לכל הדעות – אבא שלה אמר לה ‘את יכולה יותר’. שום פידבק חיובי. זה נותן לילד להרגיש שהוא חייב לעבור את ה-90 כדי לא לקבל את ה’פרצוף’, וזו גם הרגשה שאני לא עושה את המבחן בשביל עצמי, אלא בשביל אבא שלי. עד שהגענו הביתה היא היתה מרוצה מהציון שלה, ואחרי שאבא שלה אמר לה את זה, היא התבאסה.
“אני הייתי בשוק, אני בחיים לא קיבלתי פידבק כזה. גם כשאני מקבלת 60 אומרים לי ‘כל הכבוד’. אם הוא היה אבא שלי, אולי הייתי עומדת מולו ומבקשת את הפידבק החיובי. הייתי אומרת לו ‘אם אין לך משהו טוב לומר – אל תגיד בכלל’. למה להוריד לילד את הביטחון לרצפה? כולם מסתכלים עליה בכיתה ‘חרשנית, היא בוכה על 92’ – אבל זה כי בבית יגידו לה שזה לא מספיק טוב'”.

הרבה הורים אומרים “הילד לא מספר לי שום דבר”.

“יש ילדים שלא מחוברים מספיק להורים שלהם. יש בנות שדבר ראשון יילכו לחברות, אבל זה לא צריך להיות ככה. דווקא בגלל שילדים עלולים להידרדר למצבים של עישון, שתייה וכו’ – חייבת להיות תקשורת עם ההורים, רצוי עם שניהם”.

מה שאת אומרת זה שהתקשורת עם ההורים חשובה יותר מהתקשורת עם חברים?

“כן, כי חברים לא יהיו תמיד, ומשפחה זה לכל החיים”.

יש מצבים שאת אומרת לחברה “אני לא יכולה לעזור לך, תלכי להורים”?

“חברה שלי, למשל, ראתה שיחת פייסבוק של אבא שלה עם אישה שהיא לא הכירה, וחששה שהוא בוגד באמא שלה. ניסיתי להרגיע אותה שזה סגנון הדיבור שלו, אבל גם אמרתי ‘אני לא יכולה להבטיח לך שזה לא זה, אני לא יכולה לעזור לך עם זה. אם את רוצה תשובה כנה – תגידי להורים את האמת’. הכי חשוב בלי חירטוטים. כי אם את הולכת עם הדבר הזה בלב – את תיפגעי. עדיף לפתוח את הדברים. ובאמת היא דיברה איתו והבינה שזה כלום, והכל הסתדר. אם היא לא הייתה מדברת על זה, היא עד היום היתה חיה עם החשש הזה”.

מי צריך לקחת את האחריות על הקשר הורה-מתבגר?

“חד משמעית – זה 50-50. הורה יכול להיות הכי תומך שיש, אבל אם הילד לא ישתף פעולה זה לא יעזור. חשוב שהילד יראה שהוא רוצה לדבר ושהתקשורת עם ההורה חשובה לו. אם ההורה לא יקבל מהילד את הפידבק שזה חשוב לו, הוא לא יתקרב. אם ההורה יקלוט שלילד לא מפריע שאין תקשורת ביניהם, הוא עלול להתייאש”.

את לא חושבת שבתור הורה אני אמורה לשאת באחריות?

“לא. זה תלוי במצב, וכל צד צריך לדעת מתי לשחרר ומתי לקחת את המושכות. אם קיבלתי ציון לא טוב ואני מפחדת לומר להורים שלי – זה רק יידרדר. זה חייב להיות משני הצדדים. לפעמים אני צריכה ליזום שיחה עם אמא שלי, ולפעמים אני צריכה שישאלו אותי איך היה בבית הספר, מה עשית היום ומה היו שיעורים. צריך להיות בלאנס, שכל פעם אחד מהצדדים ייקח את המושכות”.

במקרה שיש נתק ביני לבין המתבגר שלי, מה אני צריכה לעשות כדי להתקרב אליו?

“לחשוב למה זה קורה. אולי את נותנת לו הרגשה שהוא לא יכול, אולי הוא מרגיש ששופטים אותו, אולי הוא מרגיש לא נוח. אם למשל גילית משהו שהילד לא סיפר (למשל, המורה התקשרה וסיפרה) – לא לבוא אליו בתוקפנות ‘למה לא אמרת לי?’, כי אז הוא ירגיש מותקף. לשאול איך היה. ולא להמשיך לחפור אם הוא לא עונה מיד. כנראה שיש סיבה שהוא לא אומר, ותגלי אותה בסוף, אם תתני לו הרגשה שהוא יכול לסמוך עלייך”.

אמרת כאן שני דברים חשובים מאוד: התמדה – לא להפסיק לנסות, אבל במידה הנכונה, ואמון – לתת לו הרגשה שהוא יכול לסמוך עליי. איך יוצרים אמון?

“במצב שלא היתה תקשורת הרבה זמן, לעשות שיחה גלויה – בבית קפה או בבית, ולדבר על הכול,  להניח את כל הקלפים על השולחן. כלומר, ‘בוא לא נעמיד פנים’. לפתוח את הכול ולחבר את הקרעים לאט, להוציא מהלב ומהבטן”.

“לדבר, לפתוח ולהוציא הכול” זה קטע רק של בנות?

“כל ילד, לא משנה מה הפוזה שלו, צריך את זה. אולי בנים לא יראו את זה – אבל בבית אין חברים ואין על מי לעשות רושם של ‘אני לא בוכה’, ‘אני גבר-גבר’. כל ילד צריך את תשומת הלב הזו, אפילו לבכות מדי פעם. לא משנה איזה קטע הוא יראה מבחוץ”.

יש לך מסר שהיית רוצה להעביר להורים?

“אנחנו כבר לא בני עשר, אנחנו מבינים קצת יותר, ואם קורה משהו, אני רואה את זה על ההורים שלי. כמו שהייתי רוצה שיראו אותי, שיבואו ושישאלו אותי מה קרה – חשוב לי שגם הם ירגישו שהם יכולים לדבר איתי. אני רוצה לתת להם את המקום לספר לי מה קורה להם. לפעמים גם להורים קשה. אני גדולה ומבינה, ואם לאחים הקטנים שלי יגידו ‘הכול בסדר’, אני יודעת שזה לא בסדר. אני רוצה שהורים יראו אותנו כמישהו בוגר ומבין, שיכול להיות כמו חבר/ה, אפילו אם הוא הבן או הבת שלך. שלא ייקחו את גיל ההתבגרות כגיל מטומטם של הורמונים וצרות בבית הספר. שלא ייצאו ידי חובה לדבר איתנו ‘כי צריך’. שינצלו את העובדה שיש מישהו בוגר בבית, שאפשר לדבר איתו על דברים מעבר ל’צרות של מתבגרים'”.

את מדברת על להחזיר על מה שנותנים לך? זה ממש מרגש אותי.

“אני יודעת שהורה לא יוריד מעצמו את הסמכות ולא יגיד ‘קשה לי’ לילד שלו. אני רוצה לתת להורים את הקטע הזה ‘אתה יכול לדבר איתי’. כמו שאתה נותן לי, גם אני פה בשבילך”.

זו מתנה ענקית. תודה.

הכותבת היא עתונאית ועורכת בתחום ההורות, סטודנטית להנחיית קבוצות הורים ואימון אישי במכון אדלר.
לעמוד הפייסבוק של רוני