מדוע לנו, ההורים, צריך להיות חשוב כל כך להשיב את מערכת החינוך בישראל למודל הישן של בית ספר יסודי עד כיתה ח’ ומעבר לתיכון ארבע שנתי, ללא חטיבה? לאהרונה משכיל אין ספק שזו צריכה להיות המטרה של כל ההורים, והיא גם מסבירה בדיוק למה. ומה אתם חושבים?
הורים למתבגרים בישראל מבינים היום שאחד הדברים שיש להילחם עליו הוא ביטול המבנה הלימודי של חטיבות הביניים וחזרה לדגם הישן, הכולל בית ספר יסודי שמונה שנתי ומעבר לבית הספר התיכון. אם עדיין ישנם הורים שלא הגיעו למסקנה הזו, אני מרגישה צורך להציג בפניהם את הטיעונים הרלוונטיים ביותר לסוגיה.
אתחיל מהסוף. בשורה התחתונה, האינטרס שלנו כהורים צריך להיות לחזור למודל הישן, בשל כך שהוא מיטיב עם חינוך ילדינו הרבה יותר מאשר דגם החטיבה. במבנה הקיים, של חטיבות הביניים, יש אמנם כמה יתרונות, אולם המגרעות עולות עליו ללא עוררין.
הפגיעה העיקרית בילד נובעת מהמעבר הכפול בין מוסדות החינוך ומהיעדר רצף במעברים (בייחוד אם החטיבה היא עצמאית ולא מדובר בבית ספר שש שנתי). מעבר לכך, ישנה פגיעה במרקם השייכות החברתית של שכבת התלמידים הצעירים – היות שבגיל 12 טרם נבנה אצלם רצף שכבתי הולם.
כהורים, הקניית כישורי חיים היא ערך עליון בחינוך. אולם לצורך כך, מערכת החינוך צריכה לספק לתלמיד תחושת ביטחון, תחושת שייכות וחוויית למידה. האם המבנה החינוכי של חטיבות הביניים מספק לילדינו את כל אלה? בואו נזכור שהרפורמה של הקמת חטיבות הביניים נבעה מיוזמה של משרד החינוך, בעקבות ועדת רימלט מלפני 40(!) שנה. המטרה אז הייתה לחקות מבנה חינוכי שהיה נפוץ במדינות אחרות, אולם כעת יש לשאול האם דגם חטיבות הביניים עומד במבחן המציאות הנוכחית?
מאבות האלימות: תחושות של חוסר שייכות ותסכול
בוועדת דוברת משנת 2005 הומלץ על ביטול חטיבות הביניים כדי ליצור לא יותר ממעבר אחד בין בתי הספר במהלך תריסר שנות הלימוד של התלמיד. אולם משרד החינוך המשיך לתמוך בהמשך החטיבות, מתוך העמדה שהאוטונומיה המסוימת שיש במבנה הזה מאפשרת לפתח ולבטא גישות חינוכיות ההולמות את צורכי גיל ראשית ההתבגרות, ולתמוך במעבר הלימודי, החברתי והרגשי מבית הספר היסודי לעל-יסודי. במבחן המציאות, האילוצים הכלכליים שבפניהם עומדות הנהלות בתי הספר והלחץ האדיר שמופעל עליהן להכשיר את התלמידים בהתאם למסלולי הבגרויות – מבטל את היתרון הזה. כיום, המבנה החינוכי של חטיבות הביניים, כפי שפועל ברוב היישובים, מוביל בעיקר לפגיעה משמעותית בתפקוד התלמידים כמו גם להוצאות כספיות נוספות עבור ההורים.
כל מעבר ממוסד חינוכי אחד לאחר, במקרה הזה מבית הספר היסודי לחטיבה, כרוך בבניית סביבה חדשה וחברויות חדשות. אולם המעברים התכופים, הנכפים על התלמיד במודל החטיבות, מעבירים לו את המסר שבית הספר הוא עניין זמני ושהכיתה והחברה הן סביבות המשתנות לעתים תכופות. פירוש הדבר הא אובדן ביטחון ואי יכולת לבנות את ערך ה”אנחנו” בעקבות השינויים הדינמיים. הוסיפו לכך את העובדה שבחטיבה הילד נחשף למורים מקצועיים רבים – מה שמוביל לכך שגם הקשר מורה-תלמיד נפגם בהכרח.
למעשה, קיימת עקומה של זמן, מעין “עקומת שייכות”. כי תחשבו, כמה זמן לוקח לתלמיד להתחיל לחוש שייכות לכיתה?, לשכבה?, לבית הספר?. מדובר בתהליך ארוך, שמודל החטיבה פוגע בו בעוצמה. הרי מיד עם התייצבות התלמיד בחטיבה הוא מתחיל להכין את עצמו לתיכון, וכמגננה הוא אינו מאפשר לעצמו לבנות שייכות אמיתית. מכאן מגיע גם התסכול, והמשוואה היא פשוטה: תחושות של חוסר שייכות ותסכול הם מאבות האלימות.
הנוער בחטיבות הביניים מעוניין בפעילויות חברתיות ובמעורבות חברתית, אך לעתים קרובות אינו יודע כיצד לממש זאת בשל תחושות חזקות של חוסר ביטחון והצורך להתגונן מפני השינויים הסביבתיים התכופים. התוצאה היא נוער מתוסכל, לצד ניוון חברתי וערכי.
הפגיעה ברצף הפדגוגי וביכולת הלמידה של תלמידים רבים מובילה לכך שבתקופת החטיבה חלה עלייה ניכרת בשיעור ההורים הפונים לעזרה חיצונית על רקע רגשי עבור ילדם, כמו גם לגידול משמעותי באחוז התלמידים המאובחנים כלקויי למידה. וכמובן שילדים שאינם מקבלים מענה לצורכיהם הרגשיים, הפדגוגיים והחברתיים מפגינים בהכרח גם פגיעה בהישגים הלימודיים שלהם.
“מסלולי לימוד שיווקיים” בחטיבות הביניים
מנגד עומדת החתירה הבלתי נלאית של משרד החינוך והרשויות העירוניות למצוינות, מה שהופך את חטיבות הביניים בישראל למסלולי לימודים המהווים מרכיב מרכזי במנגנון שיווקי. כן, החטיבות נאלצות לשווק את עצמן לצורך “מחייתן”, משום שהמערכת שופטת אותן על פי היקף ההרשמה אליהן (במקרה של הרשמה על-אזורית), או על פי מידת רצון ההורים להעביר אליהן את הילד (במקרה של הרשמה אזורית). התוצאה היא יישום מסלולי לימוד, כלומר מגמות, כבר בכיתה ז’ – גיל רך שבו הילד נדרש לבחור את עתידו (או שהוא נכפה עליו).
שיטה פגומה זו, שהועתקה ממדינות מסוימות בחו”ל על ידי משרד החינוך, אינה מתאימה לארץ, ופוגעת באופן ברור בתלמידים – המתויגים כמחוננים, מנהיגים, ספורטאים, מוזיקאים. לצד יתר התלמידים, הממודרים מההגדרות הנעלות הללו.
וכך זה עובד: אם בכיתת מחוננים לומדים 20 תלמידים, פלוס תשלומי הורים, הם כמובן מקבלים הרבה יותר מהתלמיד הממוצע. אם כי, מעל ראשם אופף האיום לפרוש מהמגמה בכל מקרה של אי הצלחה. ובינתיים, התלמיד הממוצע, זה שאינו נמצא ב’מסלול שיווקי’, חש יותר ויותר חסר ביטחון ופחות ופחות חדור מוטיבציה להצליח. ככה זה כשאתה לומד בכיתה צפופה, לא מאתגרת ושאינה מותאמת אישית לכישוריך. וכל זה קורה בגיל טרום התבגרות, בשלב שבו התמיכה הרגשית צריכה להיות במיטבה.
בחטיבות הביניים בישראל, מספר התלמידים הממוצע בכיתה הוא מהגבוהים בעולם (בחלק מהכיתות הוא עומד על 40). החטיבות צפופות, הדרישות גבוהות, והמחשבה שמעסיקה את רוב ההורים וילדיהם היא “איך נשרוד את בית הספר לקראת הבגרויות בתיכון?”. מה הפלא שרובם הגדול של ההורים נאלצים לשלם ממיטב כספם עבור שיעורים פרטיים לילדים, כדי לעבור את התקופה הזו בשלום?
סיכום הטיעונים: היתרונות הם לימודיים, חברתיים וערכיים
בדגם החינוכי הישן, שכלל את בית הספר היסודי והתיכון, נבחנו היבטים חינוכיים-פדגוגיים והיבטים חברתיים כרצף, ונבנתה מידת מוגנוּת לילד. מבנה החטיבה הנוכחי, לעומת זאת, מוביל לכך שתלמידי כיתות ז’ יתפצלו לבתי ספר חדשים, ומדי שנה גם לכיתות שונות. כך נפגעות באופן משמעותי הרקמות החברתיות שנוצרו, שתמכו למעשה במידה רבה ברצון בלמידה. כהורים, חשוב שנכיר בחשיבות הרבה שיש לאפשרות של ילדים וילדות בגילאי 12 לשמור על קשר חברתי איכותי וכקבוצה מגובשת, ולתרומה שיש לכך לעתידם.
הפרדת התלמידים בחטיבה ואילוצם להתמודד עם בחירת מגמה בטרם עת, מובילים את התלמיד הממוצע לתחושת תסכול – הנובעת גם מהצורך המתמיד שהוטל עליו לעמוד בהשוואה ובתחרות מול האחר. עקב כך, כאמור, נפגעת בהכרח תחושת ה”יחד”. זאת ועוד, במקום שבשנות העשרה המוקדמות בית הספר יהווה מקום שמטרתו להוביל להרחבת אופקים, ישנה הכוונה ברורה להצרת אופקים באמצעות אותם מסלולים “שיווקיים” – שגם באים להגדיר לתלמיד את מקצועות הלימוד שלו בהמשך. גם המעבר הכפול, מיסודי לחטיבה ומהחטיבה לתיכון, כרוך בתקופות הסתגלות ארוכות ולתחושות של תסכול המביאות להגברת האלימות בתוך השכבה ובין השכבות הבוגרות לצעירות.
אני קוראת להורים לא לקבל את המצב הנתון כרוע גזירה, אלא לקרוא לשינוי ולתיקון ולדרוש ממשרד החינוך לבחון ברצינות את היתרונות הרבים הטמונים בחזרה למודל הלימודי של בתי ספר יסודיים שמונה שנתיים, ובמעבר מהם לבתי ספר תיכוניים ארבע שנתיים. מי מצטרף אלי?
הכותבת היא סטודנטית לתואר שני בלימודי משפחה במכללה למנהל ראשל”צ, תושבת הרצליה, אמא לשלושה ילדים, ופעילה בנושאי חינוך במערכת החינוך (החל מבית הספר היסודי ועד החטיבה)
לתחקיר של רותי ארן-אקסלרד על מצב חטיבות הביניים בישראל 2013
פרויקט מיוחד: אתם שרטטתם תחנות בדרך למערכת חינוך אידיאלית בישראל
בלוג אורח: כיצד אשחרר את בתי לחטיבת הביניים, כשאני מלאה חששות?
