“כיצד אשחרר אותך אל חטיבת הביניים כשאני מלאה חששות?”
“ילדה שלי, רק לפני רגע הינקתי אותך, כשאת מביטה לתוך עיניי ואני מבטיחה לך במבט שאשמור עלייך, שתמיד אהיה לצידך,
שתמיד אהיה שם בשבילך.
תמיד היית התינוקת שלי, גם כשכבר נכנסת לגן ואפילו בבית הספר היסודי. והנה את עולה לכיתה ז’.
כיתה ז’?, איך זה ייתכן?! מתי זה קרה?! את הרי הילדה הקטנה שלי, עדינה ושברירית, כיצד אשחרר אותך לחטיבת הביניים כשאני מלאה חששות? אני חוששת מבית הספר העצום בגודלו, מילדים וילדות שעלולים לנצל את תמימותך וטוב לבך. כל מה שהייתי רוצה היום, ביומך הראשון בחטיבה, זה לבוא לכיתה ולהושיב אותך על ברכיי, כפי שעשיתי ביומך הראשון בגן, וביומך הראשון בכיתה א’.
ילדה טובה שלי, אני יודעת שאני חייבת לשחרר אותך להתמודד ולשרוד, ומציפות אותי דמעות. ילדה שקטה שלי, אני יודעת שיש המון כוח בשקט שלך, והוכחת לעצמך ולי לא פעם, שאת יודעת לעמוד על שלך, לסרב, לדרוש, ולא לוותר.
ובכל זאת, המעבר לחטיבת הביניים מאיים עלי.
אתמול הבאתי את הספרים שלך מהחטיבה, וראיתי חבורות-חבורות של נערים גדולים, כנראה מכיתות ט’, גברים של ממש, חלקם מעשנים, והמועקה השתלטה עלי. שאלתי את עצמי: ‘לאן אני שולחת את התינוקת שלי? אני רוצה שהיא תישאר בבית, מוגנת ושלווה’. כשחזרתי הביתה קיבלת את פניי בחיוכך הכובש, ושמחת שהבאתי לך את הספרים. מיד התחלת לעטוף אותם בחדווה, התבוננת בי ואמרת: “אמא, יש לי תחושה נהדרת לגבי החטיבה”, והמועקה שליוותה אותי התפוגגה. הבנתי שאני חייבת לחשוב כמוך. ילדה חכמה, שיוצאת לדרך חדשה, באופטימיות וללא חששות מיותרים. את שברירית ועדינה, אבל בהחלט חזקה, ואני כל כך אוהבת אותך.
הכירו את משמרות הצניעות של התלבושת האחידה
מהבלוג של דבורית: נשיקה צרפתית
תלמיד כיתה י”א: השיבו את החינוך למערכת!
