הבחירות לרשויות העירוניות עומדות בפתח, והפעם הן מביאות עמן טרנד חדש שסוחף אחריו יותר ויותר הורים מיישובים שונים. אני מדברת על התארגנויות עירוניות של הורים, הדורשים להיות מעורבים בנושאי החינוך בעירם בתחומים חשובים ובוערים, כמו: מספר התלמידים בכיתה, שיפור מצב התחזוקה של מוסדות הלימוד, ועוד ועוד. התארגנויות כאלו אפשר למצוא כיום בתל אביב, ברמת גן, בכמה יישובים בדרום, והיד עוד נטויה.
בכל עיר כזאת מתאגדים הורים במטרה להיכנס בבחירות הקרובות למועצה, כדי שמישהו מטעמם יוכל לייצג את האינטרסים שלהם – הלוא הם האינטרסים של החברה כולה. הטריגר לתופעה, להערכתי, הוא העובדה הכואבת שהורים בישראל מרגישים יותר ויותר שקופים. כי לא רק שאף אחד לא שומע את זעקותיהם בשנים האחרונות, אלא שגם מכות חדשות נוחתות על ראשם. למשל, העלאת תשלומי ההורים, הבשורה על כך שהצפיפות בכיתות לא הולכת להשתנות בזמן הקרוב, וכך גם החופשות הארוכות של בתי הספר שלא הולכות להתקצר בספטמבר הקרוב. אז בניגוד לרוב הדומם של ההורים בערים השונות, ישנם הורים שהבינו כי אם הם ימשיכו לחכות עד שהמדינה תואיל בטובה לדאוג לחינוך של ילדיהם כבר יהיו להם נכדים – ולכן קמו במטרה להשפיע. בעירם לפחות.
אז מה בעצם הבעיה? אקטיביזם זה מצוין, במיוחד כשזה כל כך נדרש כמו בנושא החינוך. בכלל, ההורים הללו ללא ספק מעוררים השראה. יחד עם זאת, כשחושבים על שוויון הזדמנויות ועל מערכת חינוך אחת לכולם, פתאום היוזמה ההורית הזו נראית בעייתית משהו. בואו נחשוב מה יקרה אם הורים בתל אביב, למשל, ייבחרו למועצה, יפעילו לחצים ויצליחו להשפיע בעזרת הכוח והכישורים שיינתנו להם. אז הכיתות יהיו קטנות יותר, אולי גם הציוד יהיה חדיש יותר, ואולי גם ההורים ישלמו פחות. אבל מה יקרה באותו זמן בירוחם? או בקריית חיים? האם החינוך של הילד צריך להיות מותנה בשאלה – האם יש בעיר מגוריו הורים חזקים?. האם אין זה מתפקידה של מערכת החינוך לדאוג לסטנדרטים אחידים בכל היישובים בארץ? האם אין זה מתפקידה להבין שמבנים ישנים ורעועים ותחזוקה פגומה מחייבים שיפור ושיפוץ לטובת בריאותם הנפשית והפיזית של הילדים, וכי עליה לפקח על אופן השימוש בתקציב על ידי העירייה בהתאם לסדרי עדיפויות אחידים? האם אין זה מתפקידה לתת מענה לצרכים הבוערים באמת? האם אין זה מתפקידנו ההורים לפעול לרווחת ילדינו, אך לעשות זאת בזמן שמתאפשר לנו להמשיך לעסוק בתחומנו ולסמוך על משרד החינוך שיעשה את עבודתו – בלי שניאלץ להיגרר לפוליטיקה המקומית? משרד החינוך צריך לדעת שלא ייתכן כי תנאי הלמידה והעתיד של ילד יהיו תלויים בשאלות כמו: עד כמה ועד ההורים בעיר חזק, או עד כמה נציג ההורים “מקומבן” בעירייה ויודע לצעוק בישיבות מועצה?
המלחמה של ההורים למען חינוך ילדיהם היא מלחמה חשובה, והיא צריכה להתקיים, אך לדרך שבה היא תתנהל יש חשיבות מכרעת. הורים מכל רחבי הארץ צריכים להתאגד יחד, למען שיתוף פעולה, למען עתיד טוב יותר במערכת החינוך. את הפעילות הפוליטית במועצות המקומיות מוטב להשאיר בחוץ, אין לה מקום במאבק המשותף לכולנו.
עוד בטור של נירית: סלולרי בכיתה מפריע לילדים ללמוד? זב”שכם!
חינוך והורות: הילד/ה עולה לחטיבת הביניים? כך תתכוננו כראוי לשינוי הגדול
