“התקווה היא לשכב על גחונך על ספסל, ולמשוך את עצמך בשתי ידיך קדימה”. איל שחל, בן 12, נולד עם לקויות ורגישויות מסוימות, אך לעולם לא ויתר לעצמו. אפילו כשיצא לו להיתקל במורים שניסו לוותר עליו. בטור מרגש הוא פורש תובנות על החיים, ומסביר למחנכים איך לא לרמוס לילדים את התקווה
התקווה היא לשכב על גחונך על ספסל, ולמשוך את עצמך בשתי ידיך קדימה. למדתי זאת בגיל שלוש וקצת. האירוע המכונן התרחש בטיפול פיזיותרפי. נשלחתי לפיזיותרפיה בגלל בעיות פיזיות מולדות – דיספרקסיה (קושי בתכנון פעולות), היפוטוניה (טונוס שרירים נמוך שגרם לי להתגלגל לפניי, לצדדיי ולאחוריי ללא תמיכה), ועוד. למעשה, הדיספרקסיה שלי כה חמורה, שהיא הקשתה עליי לדבר עד גיל שמונה בערך.
הפיזיותרפיסטית שלי, אשה שנועדה לאלף אריות (עד כדי כך היא אמיצה), התעקשה שאבצע את התרגיל האמור, ואני נשכבתי על הספסל וגעיתי בבכי היסטרי. אז היא קראה לאמא שלי שתדחוף אותי מצד הרגליים. שלא תהיה לי ברירה, אלא להתקדם. לוותר – לא הייתה אופציה. אמא שלי בלעה את הדמעות שלה ועשתה כמְצֻוֵּה. מאוחר יותר היא סיפרה לי שנשבר לה הלב, כי אני ילד שמתמודד יפה כל כך עם אתגרים והיא הייתה משוכנעת שאם אני בוכה, אני ממש לא מסוגל לבצע את התרגיל. הפיזיותרפיסטית חשבה אחרת, ואמא העריכה את דעתה וגם החליטה לגבות את הדרישה. אבל בלב כבד.
הן נלחמו שם על חגורת הכתפיים שלי, על תכנון פעולות, על האמונה שלי בעצמי. וכולנו ניצחנו, כי אני “אספתי את עצמי” והגעתי עד מרגלות הסולם. ואז הייתי צריך לעמוד על הספסל ולטפס עליו. זרי דפנה זה רק למתיוונים.
כלומר, תקווה היא רצון לגשר על הפער שבין המקום בו מצויות הרגליים לבין מה שרואות העיניים, באופק.
[fancy_box]
כרטיס ביקור
מי אני? איל שחל, בן 12, מתל אביב
איפה אני לומד? חינוך ביתי, עם צוות שמונה גם את אמי ואת סבתי.
מה המסר שלי? הורים ומורים, אל תוותרו על הילדים, כדי שהם לא יוותרו על התקווה.
[/fancy_box]
תקווה, חינוך, תכנון – ומה שביניהם
חינוך אמור לבטא תקווה. הורים ומורים לא אמורים לוותר לעצמם או לילדים, כפי שויתרו עליי בכיתת תקשורת מיד בתחילת השנה של כיתה א’. המורות העריכו את דרגת הקושי שלהן, עם ילד כמוני, ולא את היכולות שלי. והן ויתרו בקלי קלות. כלומר: הקלות הייתה מצדן. ואני סבלתי – ועודני סובל מזיכרונות לא טובים – מהילדים שהציקו לי בגיבוי-שתיקה של המורה, מתחושת מיאוס מדיבורים פדגוגיים חסרי תוכן, מכך שוויתרו עליי. באותו זמן, אני לא ויתרתי לעצמי לרגע. לכן אני לומד בחינוך ביתי, והצוות (שמונה את אמי וסבתי) מודע לרגישויות.
תשאלו: הילד לא ייפגע אם לא יוותרו לו? הוא עלול לנסות ולא להצליח. תשובתי היא שילד מתעודד מכך שמאמינים בו. אפילו אם הפעם לא הצליח, לפחות הוא ניסה. כמובן שלא מומלץ להתעקש על שטויות. צריך לדעת מה רוצים, ואז להחליט אם כדאי לא לוותר. רווח מול הפסד. חשיבה קדימה. תכנון.
מורים היום לא מתכננים. הם רק מקווים לשרוד. את השיעור הבא, את ההפסקה הבאה, את היום הבא. עד לרגע המאושר בו יחזרו הביתה. אף כי החיים לא מושלמים וגם בביתם של רבים מהם יש ילדים. אבל את הילדים האלה הם אמורים לחנך באמת. הורים היום לא מתכננים. כלומר: הם מתכננים את החופשה המשפחתית, את התקציב הביתי, את תורנות ההסעות והשמרטפות. אבל חינוך מבחינתם לא צריך לתכנן, זה לכאורה ‘בא טבעי’.
אבל אני חושב שמורה שלא חושב לפחות פעם בשבוע לאן מועדות פני הכיתה שלו ובמה היה רוצה לקדם כל תלמיד, איננו מחנך במובן האמיתי של המילה. הוא רק מנייד גירים והופך דפים. המורה שלי נהגה ללוות את הפעולות האלה בחיוכים רחבים, ורוב ההורים חשבו שזה פשוט מקסים.
אני חושב שגם הורה שלא חושב לפחות פעם ביום לאן מועדות פניו ופני ילדו הוא עצלן, ואין לו תירוץ. בימינו, לא מעטים ההורים שממש מעדיפים לברוח לטרדות הפרנסה. שם לפחות הם בטריטוריה מוכרת. לעמוד מול היצור הקטן שחיתלת וגידלת, זה שהפך לטרול חסר נימוס עם פצעוני בגרות – זה לא. אולי הם לא יודעים ולא מבינים, שבעצם כך הם מצהירים שהמצב של הילד הוא חשוך תקווה.
עוד ב”כישרון צעיר”: דוינה דרי, בת 16, כותבת על הפנים המשונות שיש לאהבה
2 תגובות
איל המקסים והמוכשר חושב נהדר וכותב נהדר, אך הלוואי והיה אפשר לשים את כל משקל החינוך על המורה והמחנך, כי אז באמת הייתה תקווה. המורה כפוף לכל כך הרבה תכתיבים מבניים ואחרים של המערכת, אך גם לאלה שמופנים ממנהלי ביה”ס. לא אספר כאן דוגמאות כואבות להעדפות של מנהלים את טובת היוקרה והקידום על פני טובת הילד. כמובן שיש מורים ויש מורים, וכמובן שמורה יכול להשפיל או לרומם. אך גם כאשר המורה, כאיש החזון-הלכה-למעשה המבקש את סיפוקו מהצלחות קטנות ויומיומית, עושה כמיטב יכולתו, אין במיטב זה לעמוד בפני מערכת משומנת ומשוננת שנושפת בערפו ומאיימת על פרנסתו.
המורה אלונה, את צודקת לגמרי. מנהלת ביה”ס שלי גיבתה את ההתנהגות הרשלנית והנפשעת של המורה. היא לא עסקה בחינוך אלא בפוליטיקה ולדעתי חשבה רק על דרך למיזעור הנזק מהפרשה שלי כדי שתוכל להתקדם לתפקיד הבא.
ועדיין – מישהו, כמו הנער ההולנדי מהסיפור, חייב לתקוע את אצבעו בסכר. תודותיי והערכתי נתונות לכל מי שבוחר להיות איש חינוך ואדם במקום בו קשה להיות שניהם – מערכת החינוך.