מאת גלית לוי.
שייך לקטגוריית משפחה פלוס

 

החל משנת 2017, כל צעיר יהודי מעל גיל 18 יחויב להתגייס לצבא גם אם הוא חרדי. הצצנו לחוויה של הנוער החרדי, שאינו גדל על ברכי האתוס הציוני, וביקשנו לבחון את הפערים הקיימים בין הקהילה הסגורה הזו לבין המערכת הצבאית. האם אי פעם הורים חרדים יוכלו להתגאות בבנם גם כשהוא לבוש מדים?

 

חי מלכה הוא “ילד טוב ירושלים”. כשהיה בן שש הלך ללמוד ב”חדר”, המשיך ולמד ב”תלמוד תורה” ולאחר מכן בישיבה גדולה ויוקרתית במגזר החרדי. הוא נחשב לתלמיד טוב ונער איכותי מאוד. אולם לפני הלימודים ב”כולל” הוא פנה להוריו במפתיע ואמר שהוא רוצה להתגייס ליחידה מובחרת בצה”ל. כך, במפתיע, עוד לפני החלטות ועדת פרי והחקיקה שתחייב אותו לעלות על מדים.
“אם להודות באמת, היינו מאוכזבים”, מספרת אמו, ליאת מלכה. “הוא היה כישרוני מאוד, אפילו הוגדר כמחונן, ולכן דאגנו מאוד”. מלכה, אמא לחמישה, מודה בגילוי לב שלא מדובר רק בדאגה לשלום הילד – דאגה שכל אמא ששולחת את הילד לצבא מכירה היטב, אלא בחשש כבד מפני מה שהיא מכנה “ירידה רוחנית”. יתרה מזו, היא מסבירה, הגיוס של בנה העמיד בסכנה את ההתקבלות של שתי אחיותיו לסמינר טוב. “זה כמובן גם היה עלול לפגוע בשידוך שלהן, אם הן היו בגיל המתאים. לגיוס יש השלכות רחבות בתוך הקהילה שלנו. אתה נחשב סוג ב’ אם אתה בצבא”.

“ההתרחקות מהקהילה היא עובדה בשטח”

גיוס חרדים מתנהל כבר 15 שנה, בשני מסלולים: המסלול הוותיק של הנח”ל החרדי ותוכנית שח”ר (שירות חרדי). לנח”ל החרדי מתגייסים בחורים שהפסיקו ללמוד, חלק מהם זוכה בקהילה לכינוי הגנאי “שבבניקים”. גילם הממוצע הוא 19, והם מגיעים ממעגלים רחבים של החברה החרדית (חסידי ברסלב, חב”ד, בעלי תשובה, ומיעוט גם מהליבה הליטאית והחסידית). הם משרתים שנתיים כלוחמים בשירות קרבי לכל דבר, בגדודים הומוגניים. לעומתם, לתוכנית שח”ר, הפועלת בחמש השנים האחרונות, מתגייסים בחורים בני 25-24 שרובם כבר נשואים. הם משתלבים במערך הטכני של צה”ל, חוזרים מדי יום הביתה, ולמרות שלא מדובר בשירות שבו יש הפרדה נוקשה או גדוד הומוגני (כמו בנח”ל החרדי), התוכנית הזו נחשבת מוצלחת גם בקרב החברה החרדית. הניסיון מלמד כי בעוד בני הנח”ל החרדי הצעירים חווים התרחקות ונתק מההורים ומהקהילה (רבים מהם אף מוּכרים כחיילים בודדים), המתגייסים לתוכנית שח”ר מצליחים בדרך כלל להישאר חלק מהקהילה החרדית, ובמקרים רבים אף לזכות במעורבות מצד בני המשפחה והנשים שלהם – המגיעים לערבי יחידה ואירועים שונים.
סיפורו של חי, שהוצג בתחילת הכתבה, הוא יוצא דופן מהבחינה הזו. חי נכלל בקבוצה מצומצמת של כמאתיים בני נוער חרדים, המתגייסים לצה”ל מדי שנה שלא במסגרת הנח”ל החרדי או שח”ר. “בניגוד לחי, שנמצא כרגע במסלול קרבי בסיירת עורב של הצנחנים, רוב המתגייסים החרדים העצמאיים לא שורדים”, מספר הרב בצלאל כהן. “אמנם קשה לדעת מה קודם למה, כמו הביצה והתרנגולת, כלומר מה מביא להתרחקות של הנוער הזה מהקהילה – האם זה השירות הצבאי או שכבר קודם לכן היו סימני התרחקות, שהם גם אלו שהובילו לבחירה לשרת. אבל ההתרחקות הזו מהקהילה היא עובדה בשטח”. הרב כהן, שהקים את הישיבה התיכונית החרדית “חכמי לב” וניהל בעבר תוכניות תעסוקה לחרדים, מכיר היטב את תוכנית שח”ר ואת הנוער החרדי על כל גווניו. “בחברה החרדית, אף אחד לא מגדל את הנוער לכיוון שירות צבאי”, הוא מבהיר, “ולכן הגיוס של הנער נתפש ככישלון”. ליאת, אמא של חי, מדגישה כי “האתוס של האם החרדית הוא שבנה יהיה תלמיד ישיבה חכם, ולא האתוס הציוני והצבאי שיש לאמא חילונית”. לכן, הגיוס של בנה חי ערער את כל עולמה. למעשה, לפני כעשרים שנה, עוד לפני שחי נולד, היא ובעלה חזרו בתשובה, ולכן לדבריה הם “יודעים היטב עד כמה העולם החילוני הצבאי עלול לטלטל את היסודות הרוחניים של הנער”. השבר, מבחינתם היה גדול: “חששנו מהאופן שבו הוא יתמודד עם הלחץ החברתי, לא רק מול הקהילה שלנו אלא גם במפגש עם העולם החילוני. חי הגיע לצבא עם פער מנטלי גדול – הוא לא למד לימודי ליבה, לא היה בכושר, וראינו שהצבא לא יודע איך להתמודד עם כל זה”, מתארת מלכה.

אמא לחייל מספרת על התמודדותה במהלך מבצע “עמוד ענן” 

לילה ראשון בלי אמא: כל מה שצריך לדעת לפני ששולחים את הילד לטירונות

הוא רק בן 11 וכבר חושב על הגיוס העתידי וחושש מפניו. איך להגיב? 

גם היום, שנה וחודשיים לאחר שחי כבר השתלב במסלול, הוריו עדיין חוששים. “אין לחי תנאים מתאימים”, מספרת אמו. “הוא מבקש ספר תורה לימי שני וחמישי, כשהם יורדים לשטח, אבל לא תמיד זוכרים לארגן לו. גם כל עניין השבת לא פשוט. וכל זה רק מתווסף למאמצים הפיזיים והרגשיים הרבים, שנובעים מבחירתו לשרת ביחידה קרבית”.
חי משתדל לשמור על צביון דתי במהלך שירותו הצבאי, ולדברי אמו הוא מרבה לספר עד כמה הוא מתגעגע ללימודי הגמרא. אולם הדבר שמחזק אותו יותר מכול הוא ללא ספק התמיכה מצד הוריו, על אף בחירתו התמוהה מבחינתם. הוכחה לכך היא העובדה שהם כבר אינם מסתירים מפני חבריהם לקהילה החרדית את הבחירה של בנם. “אנחנו גאים בו, למרות המשבר”, מדגישה אמו. “הגענו לכל הטקסים שלו, והברק חזר לו לעיניים. הוא מאושר”.

“בלי כושר גופני, מדברים אידיש ובגוף שלישי”

הקשיים הרבים שעמם מתמודדים מתגייסי הנח”ל החרדי מצד הקהילה מתוארים היטב  בספר “חרדים לגורלם” מאת דוד זולדן (הוצאת “ידיעות אחרונות”, 2009). המחבר הוא בוגר המחזור הראשון של הנח”ל החרדי וחבר בתנועת “הפורום לשוויון בנטל”, שחרתה על דגלה את המלחמה בהשתמטות מצה”ל. בשיחה עמו אני מבקשת להבין טוב יותר את הקונפליקט, מכיוון שהנוער החרדי הוא אחרי הכול נוער שחונך באופן צנוע, אינו מפונק מבחינת אורחות חייו והתרגל לחיות כבר בגיל הנעורים בפנימייה – הרחק מבית ההורים. “הנוער הזה גם מורגל לקבל מרות כבר מינקות, גם בתוך קבוצה”, אני אומרת לזולדן. “מבחינה זו, יש להם הכנה מצוינת לשירות הצבאי”. אבל זולדן מחייך ומדגיש: “זה כך רק לכאורה, מכיוון שהנערים האלה הם בלי שום כושר גופני, בבית דיברו איתם באידיש, והם רגילים לפנות לדמויות סמכותיות בגוף שלישי מתוך מתן כבוד. לכן המפקדים  החילוניים שקולטים אותם פשוט לא מבינים מה הם אומרים”.
זולדן אומר שהנוער החרדי המתגייס בגילאי 19-18 עדיין לא סיים לעצב את תפיסת עולמו, ולכן קל כל כך להשפיע עליו. “הם אינם עוברים מכינה, אך השירות הקרבי – שמחייב אותם כל יום להצדיע ולעמוד מול הדגל, לשמור בארבעים מעלות חום במחסום, להשתתף במעצרים ולסכן חיים – גורם להם לחשוב במונחים לאומיים ציוניים. אפילו ההורים שלהם, שמגיעים לטקסים שלהם, מוצאים עצמם עומדים בשירת התקווה. באיזו עוד סיטואציה הורה חרדי יעמוד ב’תקווה’?”.
זולדן סבור כי “שום דבר לא מכין את הצעירים הללו לצבא. מבחינתם זו לא בחירה, אלא אילוץ. הם רצו להיות אברכים בישיבה, רבנים או ה’גאון מווילנא’. אבל מה לעשות שלא כך רצה הגורל?”. לכן לדעתו, יש להקים מכינות צבאיות שיכשירו את הנערים האלה לקראת הגיוס. “אין טעם להתחיל מוקדם מדי, כמו שעושים במערכת החינוך החילונית, מכיוון שהחברה החרדית מכוונת למסלול של למידה ולעיצוב של התלמיד החכם. לכן, רק בשלב שבו ברור שאין סיכוי שיתעצב כאן תלמיד חכם, יש להגיש את ההכנה המתאימה והכיוון”.

האתוס החרדי: רק “תלמיד חכם” נחשב נער איכותי

מוטי גלעם, עובד סוציאלי קליני וקב”ן במילואים, סבור כי ברמה הפרטנית הנוער החרדי מסוגל להתמודד עם המערכת הצבאית, אך בהחלט זקוק להכנה מתאימה. “אי אפשר סתם כך לזרוק את הנוער הזה למים עמוקים, חייבים ללמד אותם לשחות ולהסביר להם מהי אותה בריכה שאליה אנחנו מכניסים אותם”, הוא אומר. וההצלחה לדידו נעוצה בתמיכה קהילתית ומשפחתית. “מעבר לכך, גם צה”ל צריך לתת את הדעת לנושא. החל מחינוך, דרך ת”ש ועד בריאות הנפש – בכל הרמות הטיפוליות. בשורה התחתונה, צריך לעודד ולבנות את המוטיבציה של כל אחד מהנערים האלה ולגרום לו לרצות לשרת – לא רק בגלל שכך החליט פוליטיקאי או רב אלא מתוך הבנה עד כמה זה חשוב ונחוץ”.
“אם אין משפחה תומכת וחזקה אין סיכוי שילד חרדי יוכל לעבור את המסלול הזה”, מסכמת ליאת, אמו של חי. לדבריה, הצבא לא ערוך עדיין לפערים הקיימים בין הקהילה החרדית לבין המערכת. “מבחינת הקהילה, מרגע שיצאת לשירות צבאי אתה כבר לא שייך אליה. לכן, חשוב שהילדים האלה לא יחושו מנותקים מביתם. צריך לייצר עבורם מסלולי הכנה לצה”ל ולהתחיל להפוך אותם ללגיטימיים”. ואילו הרב כהן סבור כי השינוי לא יוכל להתרחש אם לא יגיע מבפנים: “כל עוד ימשיך האתוס החרדי, שלפיו רק ‘תלמיד חכם’ הוא נער איכותי, יהיה קשה מאוד לחולל את השינוי הדרוש”.
מדובר צה”ל נמסר בתגובה: “מידי שנה קולט צה”ל לשורותיו מתגייסים חרדיים רבים ומעניק מעטפת שלמה לגיוסם, הכוללת אוכל בעל כשרות למהדרין, שעת לימוד בכל יום, מסגרת שירות ללא נשים, זמני תפילה מוגדרים וזכויות נוספות לחיילים המנהלים אורח חיים דתי. בנוסף, הוקם מוקד פניות לחייל החרדי, הזמין לתת מענה ועזרה פרטנית לכל בעיה, החל משלב ההכנה לגיוס ועד לאחר השחרור”.