מאת דיאנה אידלמן.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, מאמרים

 

חינוך לנשיות במאה ה-21 הוא אתגר עצום. איך נוכל להחזיר לנערות שלנו את הברק בעיניים? דיאנה אידלמן על חינוך ילדות מתבגרות לאהבה עצמית

בילדותם, הבנים רצים, קופצים, צועקים, בוכים, מתנהלים מתוך חופש לרגשותיהם. בילדותן, הבנות רוקדות, “מענטזות “, מתחפשות ושרות, מרוצות מעצמן עד אין קץ וניצוץ מבריק מופיע בעיניהן. למרבה הצער, עם השנים אנחנו רואים את הניצוץ הזה דועך לאיטו, ולעתים נמוג וכמעט נעלם. עובדה היא כי נשים סובלות מדיכאון פי שניים מאשר גברים.
ביום האישה 2011, אעז ואומר כי לדעתי מעולם לא היה קשה יותר להיות הורה לבנות. לא רק שצריך לשמור עליהן מפני הסכנות האורבות להן בסמטאות אפלות, כפי שהיה מאז ומעולם, אלא שכעת יש לשמור עליהן גם מפני הפגיעה באהבתן העצמית. זוהי אותה אהבה החיונית כל כך להתפתחותן ולבחירות האוהבות שלהן כלפי עצמן, לאורך החיים.
עד גיל ההתבגרות, ילדות רבות כבר מספיקות להפנים, דרך האמהות שלהן ודרך המדיה, כי אין להן מה לשמוח בגופן כפי שהוא וכי אין להן סיבה להעריך אותו (לעומתן, אגב, בנים מקבלים על פי רוב הרבה עידוד והערכה על פיתוח היכולות של גופם). ואם לא די בכך, עד גיל ההתבגרות לומדות בנות רבות שכדי להיות חברותיות או “מקובלות” עליהן לבטל את עצמן, לוותר על דרך חשיבתן הייחודית ואפילו על טעמן האישי.

חינוך לאהבה עצמית

“נדרש אומץ להתבגר ולהיות מי שהינך באמת”

(המחזאי והמשורר האמריקאי א.א. קאמינגס)

אז איך מחנכים בנות לנשיות? מחנכים אותן לאהבה עצמית. לאהבת היכולות המיוחדות כל כך של גופן ושל תכונותיהן, ולא רק למראה שלהן. לאמהות ולאבות ניתנה הזכות להיות חלק מהתהליך המופלא הזה – לסייע לבנות שלהם לאהוב את עצמן. איך עושים את זה? נתחיל מכך שנגיד לילדות המקסימות שלנו, כבר בגיל ארבע, לא רק: “את כל כך יפה”, אלא גם: “את כל כך מצליחה לעשות א’, ב’ או ג'”. מעבר לכך, כאמהות אנחנו צריכות לדעת להחמיא לעצמנו. בעיניי, חינוך לנשיות הוא לעמוד תוך חיבוק של אם לבתה מול המראה ולומר: “הגוף שלי מדהים, הרי את נוצרת וצמחת בו!”, או “הגוף שלי נהדר, הוא יכול ללטף ולחבק אותך”. המסר יהיה: הגוף שלי יודע לתת ולקבל אהבה, ואם כך – אז גם שלך. אך רוב הילדות שלנו זוכות בדיוק להפך: אם שעומדת מול המראה ואומרת על גופה דברים שליליים ואף מתעללים.
הילדות שלנו, ההופכות לנשים, הן רגישות ומרגישות הרבה מאוד דברים. לצערי, הציצים, הישבן, העור והשיער של כל נערה, נמצאים תחת מתקפה מתמדת, והמחמאות מצד ההורים אינן משמשות כ”קונטרה” למיליארדים המושקעים באותו פרסום שגורם להן להרגיש רע כל כך עם עצמן.
הורים יכולים למנוע מבנותיהן גם את הצורך להחביא את רגשותיהן. ילדות רבות מקבלות מהוריהן את המסר, שלמען רכישת חברות או למען השגת בן זוג עליהן להתכחש לרגשותיהן ואף לבגוד בהם. הרי הפשע העיקרי של נשים כלפי עצמן הוא הריצוי של האחר – חוסר האמונה לרגשות האמיתיים שלהן.

התפקיד החשוב של אבא

כדי למנוע “פשעים עצמיים” מהסוג הזה, חינוך לנשיות צריך לכלול הערכה ומחמאות לרגשות. אב בהחלט יכול להחמיא לבתו על יכולתה לבטא את רגשותיה, או על היכולת שלה לבכות, לצחוק ואף לכעוס. הוא יכול להודות לבתו על מי שהיא ועל הייחוד שהיא מביאה לעולם. הוא יכול להגיד: “אין ולא תהיה לעולם מישהי בדיוק כמוך. אני רואה שאת מצליחה כל כך טוב להראות לי מה את באמת מרגישה – זה משהו שבנות נהדרות בו!”. הסתכלו לבתכן בעיניים ותפגשו אותה. התמודדו איתה. ראו אותה מעבר לקילוגרמים, מעבר לבחירה שלה בבגדים ומעבר להישגיה בבית הספר. הוקירו את היותה ילדה שתהפוך לאישה.

פעם חברה סיפרה לי כי בעת שקיבלה את המחזור הראשון, אביה חזר הביתה עם זר פרחים גדול עבורה. על אף שהיא חוותה מעט מבוכה, באותו רגע היא קיבלה מהגבר החשוב בחייה, באותה נקודת זמן, מסר סמוי: לאישה מגיעה אהבה ותשומת לב על גופה המופלא. אותי הכי ריגשה העובדה שהיה לה חשוב לספר לי על כך.

הכותבת היא יועצת זוגית ומשפחתית, מחברת הספר “הכנה להורות” (הוצאת כתר 2005)