מאת דרור ינאי.
שייך לקטגוריית בלוגים, ירוק פלוס

 

דרור לא הוציא רישיון עד היום, והוא כבר בן 24. הסיבה המקורית נעוצה אי שם בתאוריה, אך הדרך הארוכה שהוא עבר (ברגל) הובילה אותו לתובנות על חיים ללא ארבעה גלגלים. למשפחות המתקשות לממן הוצאת רישיון לילד או לרכוש רכב נוסף, הוא ממליץ לבחון את ההיבטים המופיעים בכתבה הבאה

 

כיתה י”א הייתה עבורי שנה מאוד מתסכלת. עזבו את ההורמונים, הבגרויות וחיי החברה, דבר אחד היה לי בראש – רישיון! אבל מה קורה כשההורים מתקשים לממן את פנטזיית החופש על גלגלים? נשמע מוכר למישהו?
“יוקר המחייה” הוא נושא מדובר מאוד בשנה האחרונה, ולא בכדי העסיק את המפלגות השונות בבחירות האחרונות לכנסת. מחירי הדיור לא מאפשרים לאנשים רבים, ובייחוד למשפחות צעירות, לרכוש דירה, סל המזון והתרופות התייקר ואפילו חשבון המים הופך לצונאמי כלכלי לחלק מהמשפחות. גם החשמל, הארנונה, מס ההכנסה והדלק “זוכים” להתייקרות ניכרת, בזמן שההכנסה של רבים מאתנו קופאת על שמריה.
אז קורת גג אנחנו חייבים. גם מזון, מים וחשמל חיוניים לקיומנו. ומיסים, מה לעשות, מוכרחים לשלם. אך מה לגבי רכב פרטי? האם מכונית נופלת לאותה קטגוריית ה”מסט”, כמו שצעירים רבים כל כך סבורים? האם אנחנו לא יכולים לחיות בלעדיה? ואם תבינו שהדבר לא משתלם, הורים יקרים, איך תסבירו את זה לנער המתבגר שלכם, שכמה כל כך לארבעה גלגלים, בלי שתתפרץ בבית מלחמת עולם שלישית?
גילוי נאות: לי עצמי אין רישיון! כנער מתבגר בעבר וכבוגר מתבגר בהווה (בן 24), עובדה זו העיקה עלי לא מעט. למה? תתפלאו לשמוע, אבל לא בגלל הרצון והכמיהה לרישיון ולמכונית, אלא בעיקר בשל הלחץ החברתי הכרוך בעניין. אז אם גם אתם נער/ה בלי רישיון, או הורים לנער מתבגר שדוחים את הוצאת הרישיון שלו בשל הקושי הכלכלי, קראו היטב את המשפט הבא: זה בסדר גמור! ואפילו תוכלו להרוויח מכל העניין. להלן הנימוקים שלי, שעוברים דרך ניסיוני האישי בהחלט.

דרור ינאי:
כמה מילים על עצמי

בנוסף להיותי פעיל בגרינפיס ישראל, אני מתנדב בארגון אנונימוס למען זכויות בעלי חיים ומתפקד ככתב, צלם ועורך בטלוויזיה החברתית. מאז שאני זוכר את עצמי הייתה לי זיקה לשימור הסביבה, בגיל 22 עשיתי שירות לאומי בארגון גרינפיס למען איכות הסביבה בישראל על תקן תחקירן סביבתי – שם חשפתי מחדלים ועזרתי בניסוח קמפיינים מרכזיים. הבעיות הסביבתיות בישראל שאליהן נחשפתי בעבודתי, דרבנו אותי עוד יותר להיאבק למען הסביבה ובני האדם החיים בה.  אני מאמין שאם כל אחד יתרום מזמנו למען סביבתו, אפילו חמש דקות ביום, המקום שבו אנו חיים עתיד לתגמל אותנו הרבה יותר – מכל הבחינות.

למה לא הוצאתי רישיון ולמה אני לא מצטער?

במהלך כיתה י”א רבים מחבריי החלו לקחת שיעורי נהיגה. כמובן שבמציאות החברתית הזו גם אני הלכתי עם הזרם, והתחלתי ללמוד. לקחתי בערך 40 שיעורים, ובאמת שאהבתי את ההרגשה מאחורי ההגה. עד כאן הכול טוב ויפה, אך אז הגיע מבחן התאוריה ובו, די פדיחה להודות בכך, נכשלתי ארבע פעמים. אחרי שבועות של בושה ותסכול החלטתי לאמץ את העובדה שלעת עתה לא יהיה לי רישיון נהיגה, וכשיתפנה לי יותר זמן (אחרי הבגרויות, נגיד) אלמד כמו שצריך לבחינה הארורה. לאור העובדה שאין לי רישיון עכשיו, אתם ודאי מנחשים שמאז ועד היום לא ניגשתי שוב לתאוריה.
במשך כמה שנים הרגשתי תלוי באחרים לצורך הסעות למקומות בילוי או עבודה. השאלה “למה אין לך רישיון?” עלתה מפי חבריי יותר מפעם אחת, אך עם השנים למדתי איך להסתדר עם ‘מה שאין’ ובעיקר עם ‘מה שיש’. ומה יש? קודם כול יש לי שתי רגליים פעילות ומתפקדות, שבהן השתמשתי ואני עודי משתמש לעתים קרובות. יש לי גם אופניים (היום כבר חשמליות), ובחוץ יש עוד כל מיני המצאות מהירות ויעילות (סאגוואי מכירים?), ויש כמובן גם את התחבורה הציבורית.
כמובן שלא הכול ורוד כמו שזה נשמע. לתחבורה הציבורית בישראל נחוצה מתיחת פנים היסטרית אם בכוונתה להשתוות לזו שמתקיימת במדינות מערביות אחרות. מי שכמוני, משתמש בשירותיה לעתים קרובות, יודע לספר על אוטובוסים מאחרים, צפיפות גדולה וריחות לא נעימים שרק הדיבור עליהם יעשה גם לי וגם לכם כאב ראש. אבל יש גם אנשים שרק מלשמוע את המילה “אוטובוס” מפתחים פריחה בכל הגוף, בשל העובדה הפשוטה שמבחינתם כלי רכב פרטי וצמוד זו עובדה מוגמרת. לא אופציה. בטל לא מותרות. האם זו חשיבה נכונה? האם נכון לפתח תלות כזו ברכב הפרטי כדי להתנהל בחיי היומיום? אשאיר זאת לשיפוטכם.
לא אשקר לכם ולא לעצמי – שימוש בכלי רכב פרטי לצורך תחבורה זה הדבר הכי נוח והכי יעיל במשחק הניידות ממקום למקום, אך הנוחות הזו כרוכה בממון. אחרי הכול, בימינו נוחות היא מילה נרדפת לכסף.
אז בואו נעשה חישוב מהיר: מכונית חדשה ממוצעת (כזו שלא תיתקעו איתם באמצע הדרך ותידרשו לאוטובוס) עולה 120-80 אלף שקל. הוסיפו לעלות הראשונית הזו את הוצאות הביטוח (חובה ומקיף), טסט שנתי ותחזוקה שוטפת, שיעלו לכם בסביבות ה-6,000 שקל בשנה. הוסיפו הוצאה ממוצעת של 1,000-600 שקל בחודש על דלק, ואל תשכחו להביא בחשבון הוצאות לא צפויות של תיקונים במוסך, דוחות, קנסות ותשלומי חניון אקראיים. אחרי שתקבלו את התוצאה הסופית תשקלו האם אתם באמת מעוניינים שהחיובים בכרטיס האשראי שלכם לאורך השנה הקרובה יהיו לטובת ארבעת הגלגלים שיישאו אתכם ממקום למקום. ולא חשוב אם מדובר ברכב שני למשפחה (עבור אחד מבני הזוג) או כרכב לנער/ה המתבגר/ת. רק אם יש לכם הסתייגות ואתם מתלבטים אם זה “בטוח שווה” לכם, אז תמשיכו לקרוא את הכתבה.

בריא לגוף, לנפש ולסביבה

הסתכלו רגע פנימה וענו על השאלה הבאה בכנות: האם מדובר בשאיפה לנוחות או בעצלות? אני חייב לציין שאני אוהב את החברים שלי, אבל לפעמים (לעתים קרובות, אם לדייק) אני לא מבין אותם לחלוטין. בעיניי הפתרון של “לקחת את האוטו” נשלף מראשם יותר מדי מהר, כמעט באופן אוטומטי, גם אם מדובר במרחק קצר עד קצרצר. אם תשאלו אותי, מרחק הליכה של חמש או עשר דקות לא מצריך נסיעה באף כלי רכב. החברים שלי לא יסכימו איתי. “למה ללכת ברגל כשיש אוטו?!”, הם שואלים אותי בעיניים פעורות. האם אני המשוגע? האם זה מוזר שאני חושב שזה לגמרי לגיטימי ללכת ברגל? ומתי “ללכת ברגל” הפך להיות מילה גסה והתלות המוחלטת ברכב הפכה לעובדה מוגמרת?
אמא שלי משחזרת ימים שבהם כולם היו הולכים ברגל שעות על גבי שעות בתוך עיר מגוריה, ואפילו בין עיר לעיר. “פעם פשוט לא היו הרבה כלי רכב בישראל, ומי שהיה לו נחשב לעשיר מאוד”, היא מספרת. אז נכון, הזמנים השתנו, הדרכים, המרחקים – ויחד איתם הצורך ברכב פרטי. אבל תסכימו איתי שגם היום לא כולם עשירים, לא כולם מחזיקים בקלות שני רכבים, ויש גם משפחות שמתקשות לממן הוצאת רישיון נהיגה למתבגר. ובכלל, גם אם יש רכב בחנייה – אולי כדאי לשאול את עצמנו אם המרחק מספיק קצר כדי ללכת ברגל, ולא רק כדי לחסוך בדלק המתייקר אלא גם כדי לפנות מעט את הכביש העמוס.
מעבר לכך, להליכה ברגל ישנם יתרונות בריאותיים ידועים. בין היתר, צעידה פשוטה של 20-30 דקות ביום מורידה את לחץ הדם, שורפת שומנים ואף מונעת מחלות כמו סוכרת, מקטינה את הסיכון לחלות בסרטן ומעלה את הכולסטרול הטוב. אז למה אנחנו לא עושים את זה יותר? נכון, כי יש אוטו. ואם גם השיקול הבריאותי והסרת כמה מידות לבגדי הקיץ לא משכנעים אתכם, אז הגיע הזמן שנדבר על עובדה לא פחות חשובה: לא רק גוף האדם מרוויח ממנוע דומם, אלא גם הסביבה. מהרגע שבו אנו מפעילים את המנוע  ועד לרגע שבו אנו מכבים אותו – אנחנו מזהמים את הסביבה! כל יום ביומו מיליוני כלי רכב פרטיים בישראל פולטים גזים רעילים לאטמוספרה, שנגרמים כתוצאה משריפת דלק במנוע. גזים אלו עושים את דרכם למעלה, לשכבת האוזון, ודואגים שהחור באוזון יגדל ויתרחב. כמובן שלפני שהם מגיעים לתחנה הסופית, הם עוברים דרך הריאות של כולנו. וזה די עצוב. כי אם הליכה ברגל מורידה את האחוזים לחלות במחלה נוראית כמו סרטן, הרי שהשאיפה של הפליטות מכלי רכב רק מעלה אותם.
ולסיום נחזור לנער המתבגר שלכם, שבטח כבר מדמיין את הצבע ואת הדגם של הרכב שתקנו לו, ואני בספק אם ההיבטים הסביבתיים והבריאותיים יצליחו לשכנע אותו לוותר על החלום הזה. אז קודם כול הליכה ברגל היא רק אחת האלטרנטיבות: תמיד אפשר לרכוב על אופניים (בערים רבות יש היום מסלולי נסיעה מיוחדים ובטוחים), ואם לדווש זה לא הקטע שלו אז הוא יכול ליהנות מפתרונות טכנולוגיים מתקדמים שפועלים על בסיס חשמל – כמו קורקינט, אופניים ואפילו אופנוע – שלא תלויים בנוזל השחור והיקר. אמנם “בטר פלייס” הפסידו בקרב, למרבה הצער, אבל כל אחד מאתנו יכול להראות לעצמו ולסביבה שאפשר גם אחרת. מי יודע, אם תחשפו את ילדיכם לכל היתרונות שיש במנוע דומם, אולי הוא יסכים לדחות את הוצאת הרישיון לפחות לימים שאחרי הבגרויות. ואם לא, אולי הוא לפחות יתחיל ללכת ברגל מדי פעם. זה יעשה לכולכם רק טוב.

 

עוד ב”ירוק פלוס”: כל הסיבות לצאת מהמזגן ולהגיע לחוף הים

 ריקי ברוך נפרדה מהרכב המשפחתי לטובת בנה המתבגר. הוגן? 

אמאל’ה, הילדה שלי הוציאה רישיון נהיגה…מה עושים עם החרדה?