הפרופיל של איתמר אלון, שביצע בתחילת השבוע את הטבח המזעזע, מעורר בנו חוסר שקט. מה גורם לקצין צה”ל בדרגת סרן, שקיבל צל”ש על תפקודו בזמן פיגוע, לכוון נשק לעבר חפים מפשע, לרצוח אותם בדם קר ואז לירות בעצמו? ד”ר אסף רום מתאר קשר אפשרי בין פוסט-טראומה שאינה זוכה לטיפול לבין הפגנת אלימות
הטרגדיה הקשה שאירעה בתחילת השבוע בבנק הפועלים בבאר שבע גררה אחריה תגובות רבות מצד הציבור, שהביע זעזוע עמוק על רצח ארבעה אנשים חפים מפשע ויחד עם זאת ניסה לתהות על קנקנו של הרוצח. מיד לאחר שנחשפה זהותו, חלק מהטוקבקיסטים העלו את האפשרות שמדובר בהלום קרב לאור עברו הצבאי הידוע. בהמשך נשמעו גם דברי אחותו, שסיפרה על כך שהוא היה מרוסק נפשית מאז שירותו הצבאי. אקדים ואומר: אין לי שום ידע אודות איתמר אלון מעבר למה שפורסם בתקשורת, ואיני יודע אם אובחן אי פעם כמי שסובל מפוסט טראומה (המונח העברי, אגב, הוא תסמונת בתר חבלתית). אולם עדיין יש מקום, בעיניי, לעסוק בקשר האפשרי בין הפרעת הפוסט טראומה לבין הפגנת אלימות כלפי אחרים או כלפי האדם עצמו. לא בכדי אני משתמש במילה “אפשרי” ולא במילה “הסתברותי”, שכן לגזור מהתשובה את המסקנה כי כל אדם המאובחן כפוסט טראומטי הוא מסוכן לעצמו או לאחרים הינה שגויה וחסרת אחריות. מעבר לכך, אלימות יכולה ללוות כמובן גם תופעות פסיכיאטריות קיצוניות אחרות.
“מצב הישרדות”: מ-flight ועד fight
אירוע או אירועים טראומטיים נחווים בצורה קשה מאוד. ברוב המקרים האירוע או האירועים מעוררים באופן מיידי וישיר איום של פגיעה פיזית ואף מוות, כמו גם איום פסיכולוגי בצורת איבוד הדעת. אלה מובילים לתחושות בלתי נסבלות של חוסר אונים וחוסר יכולת להימלט מהמקור העויין. בטווח הרחוק, מתעוררים אשמה על חוסר היכולת למנוע את המקרה או לפעול אחרת בעת התרחשותו, דימוי עצמי נמוך על רקע פגיעה בביטחון העצמי וכן חוויה מתמשכת שהעולם הינו מקום מסוכן ביותר. לכך נוספת התפיסה כי העולם הוא חסר צדק, כנגזרת של החוויה האישית מהאירוע הטראומטי – והתפיסה הזו מושלכת על הסביבה וצובעת את כל ראיית העולם של אותו אדם.
מרכיב נוסף בטראומה נקרא “עוררות יתר” (פיזיולוגית ופסיכולוגית), שעולה בזמן הטראומה. ברמה הפיזיולוגית, הגוף מתכונן בצורה אוטומטית למצב הישרדותי על ידי הפרשת הורמונים. ברמה הפסיכולוגית ומבחינה התנהגותית, תגובות לאירועים כאלה יכולות לנוד בין התנתקות מנטלית (בז’רגון המקצועי “מצב דיסוציאטיבי”), דרך הימנעות ובריחה (flight), ועד התמודדות על ידי הבעת כעס, אגרסיה וכוח נגד (fight). במילים אחרות, הסיטואציה הטראומטית מכריחה את החווה אותה לגייס כוחות מנטליים וגופניים כדי לשרוד בכל דרך אפשרית, בין אם על ידי הימנעות, בריחה, או התנתקות ובין אם על ידי מלחמה. מדיווחים רבים של ניצולי שואה, שורדי שבי בשטח אוייב ושורדי שבי רגשי-פיזי, עולים סיפורים על התמודדויות בצורת ניסיונות לברוח, להילחם ואף להתנתק פסיכולוגית מהחוויה בהווה אל ‘מודעות מקבילה’. מצב כזה נחווה על ידי רבים כמו “אירוע שלא ממש קורה לי – כאילו אני מסתכל מהצד על הכול”.
השאלה מה גורם לכך שאנשים שונים מפתחים סוגי התמודדויות פסיכולוגיות שונות היא מהותית, חשובה ומורכבת. המדע מדבר על שילוב של גנים, השפעה סביבתית, טמפרמנט, תזונה, וכו’ כמכלול של מרכיבים משפיעים.
[fancy_box]
על ד”ר אסף רום
ד”ר אסף רום הוא דוקטור לפסיכולוגיה קלינית, פסיכולוג קליני מומחה ופסיכולוג משפטי; עבד תקופה ארוכה עם בני נוער בסיכון בארה”ב ובישראל, כיום עובד בבית החולים תל השומר באבחון וטיפול באוטיזם ומטפל באופן פרטי במרכז ד”ר טל ברמת אביב; מתנדב ב’יוזמה החדשה לטיפול’ – במסגרת זו הוא מעניק טיפול נפשי למעוטי יכולת ביפו ובדרום תל אביב.
[/fancy_box]
איך המצב החברתי-כלכלי קשור לעניין?
כאמור, האירוע בבנק מעלה שאלות לגבי הקשר האפשרי בין פוסט טראומה לבין אלימות. היכולת הזו של האדם ללמוד ולהפנים חוויות ברמה הרגשית, הקוגניטיבית והפיזיולוגית היא שהופכת אותו לאורגניזם שיכול לשרוד. חישבו על הקשרים הבינאישיים הטובים שיש לכם בחיים – הרי הזיכרונות שיש לכם מהקשרים הללו הם אלה שמאפשרים לכם למצוא קשרים טובים אחרים ולשרוד מבחינה פסיכולוגית. אך כפי שמתארים מטופליי שחוו אירוע טראומטי, הזיכרונות המופנמים יכולים להיות גם קללה מכבידה מאוד, כאשר הם מעדיפים לשכוח או למחוק מזיכרונם את מה שקרה. והם צודקים. מי רוצה לעסוק בזיכרונות של זוועות ותופת? ואכן, רבים מהם, אם במודע ואם לא, מוּנעים בחיי היומיום שלהם מהמוטיבציה ‘לבטל’ את התרחשות המאורע. בדרך זו הם כופים איזון בלתי נאות של המערכת הפסיכולוגית, הרגשית והקוגניטיבית כאחד, ומתוך כך גם של המערכת הפיזיולוגית – שבאופן אוטומטי נשארה ב’הילוך’ של מלחמה והישרדות.
כאן אני חוזר לנושא של עוררות יתר, שהצגתי קודם לכן. ברגע שאדם הפנים, בעל כורחו כמובן, את האירוע הטראומטי מעברו, אותו אירוע נחקק במוחו וייזכר עד מותו כמכלול של חוויות עוצמתיות ומאיימות. חוויות אלו מעוררות בו אשמה, דימוי עצמי נמוך וחוויה של חוסר צדק (אפשרות נוספת היא שאותו אדם ידחיק ממודעותו את זיכרונות הטראומה, אך גם אז בדרך כלל התמונה הסימפטומטית היא זהה).
קולגה תיאר בפניי פעם את הרגשות שלנו כמו קפיץ: נמתחים ברגעים קשים, ומתכווצים או נרגעים ברגעים קלילים ונעימים יותר. על פי הדימוי הזה, בזמן אירוע טראומטי הקפיץ נמתח כל כך חזק עד שהוא כבר לא חוזר למצב הנורמאלי בחלוף האירוע. הרגשות נשארים מתוחים ומלאי עוררות, ללא יכולת להירגע. מעבר לכך, אירוע טראומתי נקשר גם לרעיון המעגליות: העבר ‘חי’ בצורה מאוד דינאמית בחיי ההווה של האדם שעבר טראומה, כמו גם החיפוש אחר “חוויה חוזרת” (חזרה על תהליכים פסיכולוגיים מסוימים בהווה, במטרה לפתור קונפליקט מן העבר).
אדם שחווה פוסט טראומה וסובל מעוררות יתר, תחושת אשמה, דימוי עצמי ירוד, טורדנות לגבי נושאים הקשורים בחוסר צדק ובהישרדות, ובנוסף לכך נחשף ומצוי בהשפעה הסביבתית הנוכחית (המאופיינת בקשיים כלכליים וחוסר אונים אל מול מערכות ביורוקרטיות), עלול להיקלע למצב בלתי אפשרי ללא טיפול ראוי. אין ספק כי ההשפעה הסביבתית מעוררת עוד יותר את תבנית הטראומה המופנמת, ועלולה לזמן לאדם הסובל מפוסט טראומה חוויה בלתי נסבלת של חוסר אונים וחוסר שליטה, אשר תאלץ אותו “לבחור” במלחמה כדרך התמודדות עם אירוע הטראומה המקורי.
לדאבוננו, ישנן סיטואציות מתסכלות רבות בחיים. אולם עבור אנשים לא מעטים (בייחוד במדינה שלנו) שחוו אירועים טראומטיים, היכולת לסבול תסכול היא נמוכה מאוד. לפיכך קיים סיכוי שחוויית המציאות שלהם בלהט הרגע וללא יכולת להרגיע את עוררות היתר, ‘תכתיב’ להם שפעולה תוקפנית – אלימה כלפי אחרים וכלפי עצמם – לא רק תהיה הגיונית אלא גם באופן אירוני מאוד תשרת את מטרתם לשרוד, להביא לסדר, לצדק, ולסוף הסבל בעולמם בהווה (ומתוך כך גם בעבר, שבו הם חוו את הטראומה). אפשר להמשיל את עוררות היתר הזו לחייל העומד עם נשק דרוך גם אחרי שהמלחמה הסתיימה, מכיוון שהוא עדיין מרגיש מאוים.
טיפול בפוסט-טראומה יכול להציל חיים
הרבה ממטופליי סיפרו לי שלאורך חייהם מאז הטראומה הם מסתובבים עם הרגשת בדידות כבדה ומכבידה, מכיוון שאף אחד לא יכול וגם לא יוכל להבין את אשר אירע להם בעבר. תחושה זו מוסיפה לחוויית חוסר האונים והדכדוך, וממחישה את החשיבות הרבה שיש לטיפול. ישנן דרכים יעילות לטפל בפוסט-טראומה ברמה השיקומית: תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, דרך טיפולי חשיפה, טיפולים פסיכולוגיים (התנהגותיים, קוגניטיביים ודינאמיים), ליווי של חונך אישי ואפשרויות תעסוקה זמינות. כל אלה יכולים להביא לשיקום מלא במקרים הקלים, ולייצב את המערכות הפסיכולוגיות והפיזיולוגיות תוך מניעת פגיעה עצמית וסביבתית במקרים הקשים.
לבי יוצא אל משפחות הפגועים בטרגדיה בבאר שבע, וביניהן משפחתו של הפוגע, מכיוון שאני מאמין כי הוא סבל מאוד. מעבר לזוועה שמעשיו יצרו, פרט אחד בהתנהגותו סיקרן אותי במיוחד – העובדה שהוא הסתובב בבנק בהיותו חמוש במשך שעה ארוכה, בזמן שאף אחד לא העלה בדעתו מה הוא עומד לעשות. פיסת מידע זו עשויה לרמז על מאבק חריף מאוד, על קונפליקט פנימי קורע לב בניסיון לאזן ולהרגיע את המערכת הדרוכה שלו. שוב, אין לי מושג אם איתמר אלון אכן אובחן אי פעם כפוסט טראומטי, אך יחד עם זאת אני תמיד מתמלא בעצב כשאני נזכר במקרים הרבים כל כך שבהם ההשפעות של טראומה אצל אדם אחד מובילים לחוויה טראומטית אצל אדם אחר בסביבתו המיידית או המקרית.
פגיעה מינית בילד/ה: סימנים לזיהוי ועצות להתמודדות
תגובה אחת
איך ששמעתי שהוא קיבל צלש על ארוע בטחוני עלתה לי בראש אפשרות שיש לו פוסט טראומה מהארוע הזה. אדם עם פוסט טראומה הוא אדם שנפשו פצועה.