fbpx

כל סדרה וההומו שלה: דמות ההומוסקסואל במדיה ומידת ההשפעה על המתבגרים שלנו

כל סדרה וההומו שלה: דמות ההומוסקסואל במדיה ומידת ההשפעה על המתבגרים שלנו

מדי שנה ב-17 במאי מצוין היום הבינלאומי למאבק בהומופוביה. במציאות הטלוויזיונית והקולנועית של היום, הגדושה בייצוגים חד מיניים, נדמה שאין עוד צורך ביום הזה. האמנם? שלי גפן על התהליך שעברה דמות ההומוסקסואל על המרקע, והאם הורים צריכים להיות מוטרדים מכך

 

הומוסקסואליות איננה תופעה חדשה, היא מוזכרת כבר במקרא. אולם אופן הנראות שלה במדיה עבר תהפוכות לאורך השנים. בשלב הראשון היא כמובן לא הייתה קיימת, כלומר נעדרה מהמרקע באופן מוחלט. בשלב מסוים היא החלה לבצבץ בו לפרקים, אך הייצוג התקשורתי היה שולי, שלילי וסטריאוטיפי (בניגוד לדמויות הדומיננטיות שזכו להופיע בקדמת הבמה). דמויות של הומוסקסואלים הוצגו אז, בכל המקרים, באופן מוטה ומגמתי. בהמשך הדרך דמות ההומוסקסואל עברה מהפך של ממש, וכיום היא נוכחת על המרקע – בקדמת הבמה. לפעמים אף נוכחת מדי.
מבט מעמיק בדרך שעברו סדרות הטלוויזיה וקולנוע המיינסטרים ממחיש תהליך ארוך, שבא לידי ביטוי גם בשינויים שחלו בתפיסות הרווחות בחברה. אף כי אין משמעות הדבר שההומופוביה נכחדה מהעולם באופן מוחלט – לא על המרקע ולא בחיים עצמם.

מ”פלורנטין” ועד “האח הגדול”

ניקח למשל את הסדרה “פלורנטין” של איתן פוקס משנת 1997, הזכורה לרובנו ההורים מעיצומו של גיל ההתבגרות (שנות העשרים לחיינו). איגי, אחת הדמויות המשניות, המגולם על ידי אורי בנאי, מוצג בסדרה כדמות של צעיר הומוסקסואל שסבל מקושי רב בהגדרת הזהות המינית שלו וניסה להתכחש למצבו באמצעות מערכות זוגיות כושלות עם בנות המין השני. דוגמה אחרת היא דמות החייל בסרט “יוסי וג’אגר” (אף הוא בוים על ידי פוקס), שהוצגה כבעלת קשיי התמודדות רבים עקב השתלבותה בצבא. הסתרת הזהות מפני אחרים, המשברים והתסכולים הרבים שחווה, הפכו את הדמות לאנטי גיבור מושלם. רק כעשור מאוחר יותר, החל ייצוג משמעותי באמת של דמות ההומוסקסואל, והוא הוצג באופן חיובי יותר – כדמות המאופיינת ברב גוניות, עומק ועניין מעבר לזהות המגדרית. כך למשל, בסדרה “עד החתונה” (בבימויו של אבנר ברנהיימר) מגלם עופר שכטר את האח ההומו של איה, מהדמויות הראשיות, המנהל מערכת יחסים זוגית ויציבה עם חברו המעצב שמלות כלה. יחד הם נראים בסדרה כזוג רגיל לכל דבר. כך גם בסרטי קולנוע כמו “ללכת על המים”, ואף בסדרות ריאליטי כמו “דה וויס” – שבהם הנושא המגדרי תופס נפח שולי לעומת ה”סיפור” המהותי.
למעשה, בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה הפוכה מזו שאפיינה את המרקע בראשית דרכו: ממצב של היעדר ייצוג מוחלט (דרך ייצוג שלילי ושולי, וייצוג נורמטיבי בהמשך) הגענו למצב שבו אין כמעט סדרת טלוויזיה, סרט קולנוע או ריאליטי שאינם כוללים בתוכם ייצוג של דמות הומוסקסואלית או יחסים חד מיניים. כאמור, על פי רוב הייצוג הוא של דמות נורמטיבית לצד שאר הדמויות הנורמטיביות שמוצגות על המסך. תהליך זה התרחש, ללא ספק, בעידוד יוצרים הומוסקסואליים או כאלו שביקשו לקדם אידיאולוגיה מסוימת והייתה להם היכולת להשפיע מאחורי הקלעים על אופי התכנים. תופעה זו אף מקבלת ביטוי בייצוג הקהילה החרדית, בסרטים כמו “סודות” (אבי נשר), ו-“עיניים פקוחות” (חיים טבקמן).
אבל לא הכול “ורוד”. מבט מעמיק בתכנים המוצגים לנו על פני המרקע, מראה כי חלק ניכר מהם מתייחס לכמיהה להשתלב היטב בחברה ולהתקבל כשווים, משמע כמו הסטרייטים, או לחילופין – לשלם את המחיר ולהיעלם או למות בשל השוני והחריגות. אולם בד בבד, בשנים האחרונות נראים יותר סרטים דוקומנטריים, המציגים באופן “אמיתי” את ההתמודדות של אנשים חד מיניים עם הדילמות בחייהם. אלו מאפשרים לנו הצצה נדירה לתוך עולמם, מתוך נקודת מבטם, ותורמים יותר מכול לקבלתם על יד הצופים כ”אנשים רגילים” על אף העדפתם המינית. זאת בשונה מתוכניות ריאליטי, למשל, כמו “האח הגדול” או “המירוץ למיליון”, שדווקא גורפות אחריהן לא פעם תגובות הומופוביות מצד חלק מהצופים – מעצם פנייתן מראש למכנה המשותף הרחב והנמוך ביותר. כידוע, תוכניות הריאליטי הללו מדגישות בדרך כלל את החריגוּת והשונוּת של כל הדמויות המשתתפות בהן, ולכן באופן טבעי גם מאירות לא פעם באור שלילי את דמות ההומוסקסואל ואת היחסים החד מיניים.
יחד עם זאת, כלל הייצוגים של חד מיניות על גבי המרקע תרמו להעלאת הנושא לדיון ציבורי, וזאת לצד שינויים משפחתיים, חברתיים ומשפטיים שתרמו אף הם להתייחסות חיובית לתופעה בעיני רבים בחברה. בסופו של דבר, אפשר לטעון כי המציאות הטלוויזיונית והקולנועית החדשה העניקה לאנשים רבים, צעירים ומבוגרים, בעלי נטיות הומוסקסואליות, לחוש שייכים ורצויים יותר בחברה.

ייצוגים חד מיניים ותופעת ההומופוביה

נראוּת של קבוצה חברתית על המרקע עשויה, ללא ספק, לתרום לקבלתה בחברה באמצעות הצופים ובהתאם לכך לשינוי ההתייחסות כלפיה. לא אחת הצופים זוכים לראות אנשים שונים מהם על גבי המרקע, ועקב כך מבינים שאלו הם אנשים רגילים ממש כמוהם. שאין להם חלילה קרניים או זנב. בשלב הזה של תהליך הנראוּת, אין כבר כל צורך לנפנף בתופעה (במקרה הזה הומוסקסואליות) ולהדגיש אותה, כי עצם ההדגשה מוכיח שוב שקיימת שונוּת ושיש מקום לעשות הבחנה. ההפך הוא הנכון: יש להציג את התופעה כחלק בלתי נפרד מתופעות חברתיות אחרות, ולא לתייג אותה כחריגה ושונה, על מנת שתתקבל באופן טבעי על ידי הצופים והחברה כולה.
כמובן שישנה חשיבות רבה למאפייני הצופה ולמטענים החברתיים והתרבותיים שעמם הוא מגיע לצפייה. מחקרים מראים כי צופים בוחרים בתכנים הרלוונטיים עבורם באופן סלקטיבי, ולכן סביר להניח כי צופים בעלי אג’נדה ברורה בנושא (במקרה שלנו הומופובים) יימנעו על פי רוב מלצפות בתכנים המוגדרים כמייצגים קבוצה חברתית שאינה מקובלת עליהם. עם זאת, ישנם מצבים שבהם צופים אלה נחשפים לתופעה דווקא מ”הדלת האחורית”, תוך כדי צפייה בתוכניות ריאליטי למשל, שבהן משולבים בין היתר משתתפים מהקהילה. במקרה כזה, דווקא הצפייה בהם יכולה למגר תפיסות מוקדמות ולשנות את היחס לקהילה בכלל דרך דמויות המייצגות אותה – לטוב או לרע. בשורה התחתונה: המסקנה היא כי צפייה בתכנים בדרך כלל מחזקת עמדות והתנהגויות קיימות מראש, אך ישנם מצבים מסוימים שבהם היא עשויה גם לשנות תפיסות, ובעיקר כאשר הייצוג מופיע באופן עקבי ומתמשך על המרקע.

“האם הטלוויזיה עלולה להפוך אותו להומו”?

מהצד השני של המתרס, יש לבחון ולהבין את משמעות הייצוגים החד מיניים במרקע עבור צופים צעירים ומתבגרים, המצויים בשלב בו הם מגבשים את הזהות המגדרית שלהם. לא פעם הורים ומבוגרים אחרים מעלים חששות חברתיים, בהתייחס ליכולת ההשפעה שיש לדמויות טלוויזיוניות אהודות על בני הנוער הצופים בהם (חששות אלו בהחלט מובנים וטבעיים, אם כי יש בהם מידה מסוימת של הומופוביה). נטען כי “הם מקבלים רעיונות” ואף מגבשים זהות מגדרית בהתאם למצופה מהם. לכך נוספת ההשפעה שיש לדמויות סלבריטאיות אהודות, אם מתחום המוזיקה ואם מתחומים אחרים, המציגות את המיעוט באור חיובי ואמיתי יותר ומאפשרות לבני הנוער להזדהות עמן.
אולם גם במקרה הזה, השפעת המדיה דומה. כלומר, הטלוויזיה אינה מייצרת או מבנה את הזהות של הצופים אלא עוזרת להם לגבש זהות משלהם – ובכך ניכרת תרומתה. מכאן נראה כי אין כל מקום לדאגה חברתית והורית בשל חשיפת יתר של חד מיניות על גבי המרקע, שכן התקשורת בעיקר משקפת תהליכים חברתיים ואולי רק מהווה זרז שלהם, אך אינה משנה את פני המציאות באופן קיצוני. אין ספק כי מתבגרים המתחבטים בשאלת זהותם המגדרית היו מתחבטים בה גם לפני עידן הטלוויזיה והאינטרנט, ולכן דווקא ניתן לראות באור חיובי את היכולת הנוכחית לעשות שימוש יעיל בתקשורת:  להבין את משמעות התופעה לעומק, לראות אנשים אחרים הדומים לצופה ולמצוא את עצמם בין מגוון האפשרויות הקיימות בחברה.
יתרה מכך, רשת האינטרנט על כל ערוציה, מציעה פלטפורמה נוחה ופשוטה למתבגרים רבים לשם הבעת דעתם, התייחסותם לנושא והעלאת שאלות ודילמות ממצבים שונים בחייהם באופן אנונימי ותוך יצירת קשרים עם צעירים הדומים להם. כך הם יכולים להרגיש שייכים ולגבש את זהותם ביתר קלות במציאות התקשורתית, ובד בבד להתקבל באופן מכיל וחיובי על ידי אחרים – המודעים כיום יותר לתופעת החד מיניות. על כל ההורים לזכור כי התקשורת מעולם לא יצרה או המציאה תופעות חברתיות, היא רק מייצגת ומשקפת אותן. במקרה של הומוסקסואליות, השיקוף תורם לחברי הקהילה בהבנת התופעה וקבלתה, וגם לחברה כולה – בעצם הכלת ‘האחר’ ו’השונה’ וקבלתו כשווה בין שווים. מבחינה זו, הייצוג במדיה מאפשר לנו להעביר לילדים מסר חינוכי וחיובי לצד התחושה שכולנו שייכים ורצויים כפרטים וכמשפחות בחברה.

הכותבת היא חוקרת, מרצה ומנחה הורים בתחום התקשורת. לשאלות, הערות והארות בנושא ילדים ותקשורת ניתן לפנות לשלי בעמוד הפייסבוק שלה

עוד ב”ילדים ותקשורת”:  בית ספר לסלבריטאים צעירים (מדי)

12 מיתוסים על תלמידים לקויי למידה שהגיע הזמן להפריך 

6 סרטי קאלט שמומלץ לכם לראות יחד עם המתבגר/ת 

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.