fbpx

דירוג בתי הספר

דירוג בתי הספר

 

“מפת החינוך” מעניקה מקסימום שקיפות, אך כרוכה בתופעות לוואי

הורים ברחבי הארץ עטו בכל כוחם על “מפת החינוך של ישראל” – המיזם המשותף של אתר “מדלן ו-Ynet. המפה המפורטת גררה אחריה עוד ועוד תגובות של הורים, שהתייחסו באופן כזה או אחר לתוצאות. מרוב שהרוחות סערו, אף אחד לא עצר רגע כדי לחשוב האם המפה הזו מיטיבה עם הילדים שלנו.
אנחת הרווחה מצד ההורים נשמעה לצד הצהרות כמו: “עכשיו יש שקיפות”, “אף אחד לא יעבוד עלינו יותר”. “לא נצטרך עוד להסתמך על מה שמספרים לנו, נדע כבר לבד. נוכל לבדוק בכל רגע שיתחשק לנו איזה בית ספר הוא הכי טוב, כמה ילדים יש בכל כיתה, באיזה בית ספר יש הכי הרבה אלימות”. זהו, ההורים חושבים, גמרנו להיות תמימים כמו אדם וחוה, שכל נחש יכול להאכיל אותנו במה שבא לו. עכשיו נהיה פיקחים ומפוקחים – משל אכלנו מהתפוח.
שקיפות היא דבר נהדר, אבל תמיד צריך לבחון האם נעשה בה שימוש נכון. במקרה של הילדים שלנו, הנטייה היא ללכת לא פעם רחוק מדי עם השקיפות. אם רק היה אפשר היינו מתקינים מצלמות בכל הכיתות, כדי שנוכל לראות מה הילד שלנו עושה בדיוק בכל רגע נתון. מידע הוא כוח, אין ספק. והמידע הזה מעניק לנו כוח לשנות, להשפיע ולהחליט. אם המידע לא מוצא חן בעינינו, תמיד נוכל להעביר את הילד שלנו לבית ספר אחר. נוכל גם לרשום אותו מלכתחילה לבית ספר שקוטלג כבית ספר טוב. כזה עם ציונים טובים, בלי אלימות, עם מורים שעדיין לא נשחקו. אף אחד כבר לא יוכל להגיד שיש לילד שלנו בעיית אלימות, או בעיה בציונים, או בעיה בכלל. עכשיו אנחנו יודעים שבית הספר אשם! הוא כבר סומן מראש כמקום לא מספיק טוב, ולכן זו האחריות שלו לתקן את המצב. אפשר לעמוד מהצד, ולראות אם הוא מצליח או לא.

תעודת עניות, ומה הלאה?

בואו ניקח רגע נשימה עמוקה ונחשוב מה “מפת החינוך” אומרת בהקשר של הילדים שלנו. כהורים אנחנו מרבים להתלונן על כך שבית הספר הפך לבית חרושת לציונים, ולכן סביר להניח שמתן “ציונים” לבתי הספר בארץ יוביל דווקא להגברת התופעה. הלחץ על הילדים שלנו ילך ויגבר. הם יידרשו להשיג ציונים גבוהים יותר, גם אם הציונים לא נכנסים להם לממוצע. כי הממוצע לא משנה, מה שמשנה זה השם של בית הספר והדירוג של העיר שבה מתגורר כל תלמיד. אם תרצו, זהו מחיר החשיפה. בינינו, זה כל מה שנשאר לבתי הספר לעשות – להילחם על המקום הראשון ברשימת הציונים. כי מה כבר אפשר לעשות מעבר לכך? הרי כולם כבר הפנימו את העובדה שהתנאים עצמם לא ישתנו בשנים הקרובות – הכיתות יישארו צפופות, תקציבים לפרויקטים חדשים ותוכניות העשרה לא יגיעו. זהו, כנראה שכבר לא נזכה לראות פחות תלמידים בכיתה, כבר לא נראה מבנים חדשים, גם לא ציוד עדכני. הציונים הם הדבר היחיד שאי אפשר לגעת בו, אולי זו הסיבה שמטפחים אותם. ומה לגבי רמת האלימות? נו, כמה סיכוי אנחנו כבר יכולים לתת לבית ספר שקוטלג מראש כבית ספר המאופיין באלימות רבה?
בימים אלה קשה למצוא חדשות טובות בענייני חינוך, ובעיניי גם מפת החינוך החדשנית הזו אינה נכנסת למשבצת של “חדשות טובות”. כי בכל הקשור למערכת החינוך, לצערי אין סימנים בשום מקום לכך שהולך להיות פה טוב יותר. להפך. עלול להיות כאן הרבה יותר רע. מין “אין עתיד” כזה. אם נוסיף לכך את ה”סטיגמות” שידבקו בבתי הספר השונים בכל עיר, נקבל תמונת מצב עגומה למדי שבה כל הורה נלחם למען ילדו ולמען עצמו. המלחמה הזו תכלול רישום תלמידים לבתי ספר “טובים” והוצאת תלמידים מבתי ספר “גרועים” (כשמי שיישאר בהם נידון מראש למקום חסר סיכוי).
במקום אחר, בזמן אחר, במדינה אחרת, המיזם הזה יכול היה להיות הצלחה היסטרית. אבל במצב שלנו, מה שנחוץ זה הרבה מעבר לשקיפות. בואו נתחיל במעורבות, בהתאגדות ובמלחמה על הדברים החשובים באמת – כי רק אז המידע האדיר הזה יוכל לשמש אותנו ולא לבוא כנגדנו. בואו נילחם על כך שהתקציבים יחולקו נכון בין מרכז לפריפריה, כדי שהפערים בחברה לא ילכו ויתעצמו. בואו נילחם על מתן ערכים לילדים שלנו, כדי שיישאר להם ביד משהו מעבר לציוני מיצ”ב. בואו נילחם על כך שמערכת החינוך תספק לכל ילדינו את הטוב ביותר, כדי שלא נגיע למצב שבו בעלי האמצעים (וגם אלו שלא) ימשיכו לנהור לבתי הספר הפרטיים. כי אז, מפת החינוך תאבד לחלוטין את הרלוונטיות שלה. אלא אם כן נרצה להמשיך לנפנף בפערים העצומים שמערכת החינוך שלנו “מתגאה” בהם.

עוד בנושא

אין פוסטים נוספים בנושא זה
commentIcon

הורים למתבגרים / מתבגרות?

גם אנחנו!

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אחת לשבוע כתבה חשובה ומעניינת על ההתמודדות עם התבגרות הילדים שלנו בעידן הנוכחי.