מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים, עשרים פלוס

 

הגוזלים של ריקי לא עזבו את הקן, למרות שהם כבר בוגרים. אולם גם במציאות הזו, מסתבר, צריך להתאמץ ולגייס זמן איכות משותף. ואם אפשר לצרף את הסבים מדי פעם, אז זה בכלל מצוין. “הקשר הורה-ילד הוא החשוב ביותר שיש בעולם, בכל גיל”, היא קובעת, ומבקשת להזכיר זאת גם למתבגרים

 

הגוזלים שלי חצו כבר מזמן את גיל 20, אך למרות זאת הם טרם עזבו את הקן. אולם לצד העול הבלתי נגמר, התא המשפחתי שלנו שוקק חיים, דינאמי ושומר על חדוות נעורים – לא מעט בזכות הדור הצעיר שמניע אותו בהנאה ושמחה. חודשים ספורים חלפו מאז שנישאה בתי הבכורה, והזוג הצעיר עדיין מתגורר עמנו – זוכה לפרטיות מוחלטת ותנאים נוחים. המחשבה שאנו נרתמים לסייע להם על מנת שיוכלו לחסוך כסף ובמטרה לייצב אותם לקראת עתידם המשותף, היא זו שמעודדת אותנו גם בשעות הקושי. והעומס נופל בעיקר עלי, מכורח העובדה שבביתי מתגוררים שישה אנשים מבוגרים הזקוקים לשירותי קניות, בישול, כביסות וניקיונות (וההוצאות בהתאם).
אולם תא משפחתי של אנשים בוגרים, שלכל אחד מהם יש לוח זמנים ומחויבויות שונות (בני הצעיר, למשל, עדיין סטודנט ללימודי ערב, ובין לבין מצליח לשלב גם משמרות עבודה בבית הקפה הסמוך) מקשה לא אחת על הזמן המשותף שלנו – אותו “יחד” שכל כך חשוב לנו, גם היום.
אחרי הכול, זמן איכות בין ילד להורה אינו מסתיים ברגע שהצאצא עומד על דעתו ועצמאותו ואחראי על חייו ועתידו. עדיין קיים בי הצורך להעניק לילדיי זמן איכות ולהיתרם ממנו.

 גם הגיל השלישי בתמונה

זו הסיבה שכל כך רווח לי בתקופה האחרונה, כשזכיתי לשעות איכות רבות עם ילדיי הבוגרים. וגם להם הייתה יד בדבר. בני דור לקח על עצמו שינוי באורח החיים, שכלל שעות שינה שפויות ותפריט תזונתי מאוזן. השינוי הזה אפשר לי לפגוש אותו סופסוף גם בשעות העירות, ולא רק בסופי הימים – כשאני מותשת מעמל היום והוא רק מקיץ אל “יום חדש”. באחרונה אפילו מצאנו זמן לצאת יחד כדי לרכוש לי אייפד חדש. יכולותיי הטכניות המצומצמות בעולם הדיגיטאלי הצדיקו את הבילוי המשותף, שהעניק לכולנו יום כיף שזיכה אותי גם במתנה חדשה. האייפד נקנה, והשאלות וההנחיות שקיבלתי מדור עברו כמובן דרכו. ובשארית הזמן הלכנו לפגוש את בתי, שעבדה ממש בקרבת מקום, וחברנו אליה לבוקר קסום של קפה והמון צחוק…בעיקר על עצמנו.
הרגשתי נפלא. היחד שלנו נטע בי המון שמחה וחדווה פנימית, ויכולתי לחוש את “התמורה”. כששבנו הביתה ביקשה בתי שניסע יחד למושב של הוריי, ואני כמובן “קפצתי על המציאה”. דקות חלפו עד שעשינו יחד, בתי ואני, את דרכנו לכביש 6 המוביל אותנו דרומה למושב. אל בית הוריי. המפגש הבינדורי הזה זימן לנו עוד כמה שעות של הנאה צרופה, שכללו שיחות מלב אל לב, התבוננות וחיזוק הקשר של אם ובת – גם כשבפועל היא כבר אשת איש.
כהורים כולנו הרי יודעים שהורות אינה מסתיימת לעולם, גם אם האם בת 80 ובנה בן 50. לעולם היא תהיה “אמא” והוא “הילד”. כל חיי גידלתי את ילדיי לעצמאות, בזמן שבלבי  ייחלתי לכך שאהיה משמעותית עבורם גם בבגרותם. ייחלתי לכך שאמשיך להיות תורמת ונתרמת, שנצליח בכוחות משותפים להתרחק ולעקוף את הקשיים שייפלו בדרכנו. בימים אלו אני מלווה את אבי במיטת חוליו, בבית החולים. דווקא בשעות הפחות נעימות הללו אנו מוצאים את עצמנו, אבא ואני, בשעות איכות – כמו שלא עשינו כבר מזמן. באחרונה אבי מאושפז הלוך ושוב עקב הגבלות אורתופדיות, וכשזה קורה אנו האחים חולקים את המשמרות לצד מיטתו, רוכנים לצדו. אני מוצאת את עצמי שעונה על כתפו, והוא תמיד שומר על מצב רוח טוב ולא מניח לקושי לגבור עליו. הזמן הזה מאפשר לנו לשקוע בשיחות נפש מחזקות, שנמנעות מאתנו בחיי השגרה ועקב הריחוק הפיזי.

“הקשר האמיץ ביותר בעולם האהבה”

כולנו “הורים של” וגם “בנים של”. כולנו רוצים, שואפים ומייחלים לחוש שייכות להורינו ולילדינו. כולנו, לא רק הורים אלא גם מתבגרים (כן, הפוסט הזה פונה גם אליכם), חייבים להזכיר לעצמנו כל הזמן שהקשר הורה-בן/בת הוא הקשר המשמעותי והאמיץ ביותר שיש בעולם האהבה. אם נדע לשמר אותו, להזין אותו ולהודות למתנות שבדרך, יהיו ימינו מאושרים.

 עוד ב”עשרים פלוס”: סערה בכוס קפה 

היחסים המורכבים בעולם: על יחסי אם-בת

אמא שואלת: למה אני מרגישה כמו “כספומט” עבור בתי?