מאת ד"ר דליה אלוני.
שייך לקטגוריית פסיכודליה

 

איציק התעוור יום בהיר אחד, בלי כל התראה או הסבר, והחיים שלו ושל בני משפחתו הפכו לסיוט. בעיקר בשל תחושת חוסר האונים שאפפה את כל הבית. בנו הבכור, נער מקסים ואחראי, החל להתפרע ולהרביץ בבית הספר, האם החיים ישובו למסלולם?

 

יום אחד התקשרה אלי אישה בשם חגית ואמרה שבנה המתבגר זקוק לעזרה. “האמת היא שקרה לנו אסון במשפחה”, היא גוללה את סיפורה. “בעלי התעוור לפני כשלושה חודשים. יום אחד הוא פשוט הפסיק לראות, ומאז אנחנו חיים בתוך סיוט. גיהנום. זה כמובן משפיע על כל הבית, ובעצם על כל אחד משלושת ילדינו. אבל כרגע אני מודאגת במיוחד מתום, הבן הבכור”.
חגית סיפרה כי המחנכת התקשרה אליה הביתה יום קודם לכן, וסיפרה שתום זרק שולחן על ילד מהכיתה. “היה לי ממש קשה להאמין, כי תום הוא ילד עדין ושקט ומעולם לא היו לו בעיות התנהגות”, סיפרה האם. “אני לא מבינה איך הוא הגיע למצב הזה, אבל אני חוששת מפני האפשרות שבפעם הבאה יקרה משהו חמור עוד יותר”.
חגית הסבירה לי שבעקבות השיחה עם המורה היא ניסתה ליצור קשר עם כמה פסיכולוגים, אך כולם אמרו שהם מקבלים רק בקליניקה שלהם. “קשה לי להביא את תום אלייך, אני חייבת להישאר בבית כדי לעזור לבעלי. האם את תוכלי בבקשה להגיע אלינו?”, שאלה ישירות.
היססתי לרגע, נרתעת מלשבור את גבולות המסגרת הטיפולית אך יחד עם זאת מבינה שבמקרה הזה נחוצה התערבות שונה מהרגיל. לבסוף השבתי בחיוב ויצאתי לביתם.

על ד”ר דליה אלוני

פסיכולוגית חינוכית, מומחית באבחון וטיפול בילדים ונוער, דוקטור לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומנחת קבוצות. בעלת ניסיון עבודה עשיר כפסיכולוגית במסגרות של החינוך הרגיל והחינוך המיוחד. כיום עובדת כפסיכולוגית חינוכית בתיכון ובקליניקה פרטית ומעבירה הרצאות לארגונים ולקהל הרחב.

לאתר של דליה

סיפורו של האב

תום ומשפחתו התגוררו בדירה פשוטה, נקייה ומטופחת. חגית, אמא של תום, פתחה לי את הדלת בסבר פנים מחייכות, אך העייפות ניכרה על פניה. בעודי פוסעת פנימה, מברכת
לשלום ומציגה את עצמי, שמעתי מפאתי הסלון גבר אומר בקול רם מאוד: “אני איציק. אני עיוור. בואי, בואי לשבת כאן. אני עיוור. נראה לי שיש כאן כיסא, את יכולה לשבת”.
התקרבתי לאיציק, אביו של תום, ולחצתי את ידו המושטת באוויר. ראיתי לפניי גבר נאה, שעיניו הירוקות והצלולות מישירות אלי מבט כמו מתמקדות בי. לא ניכר עליו כי הוא אינו רואה. חגית הביאה שתייה ופיצוחים, ואז הציגה בפניי את הילדים: תום, הבכור בן ה- 15, שני בת ה-12 ומאור בן השמונה.
איציק פתח בדברים והחל לספר, בקול רם במיוחד על אף שישבתי ממש בסמוך אליו (כנראה שחושיו האחרים טרם מאפשרים לו לפצות על העיוורון ולאמוד את המרחק בינינו): “אני עיוור. עד לפני שלושה חודשים הייתי קם בבוקר, יוצא בחמש וחצי וחוזר בתשע. יש לי מקצוע. אני עובד באלקטרוניקה במפעל גדול. יותר נכון הייתי עובד. יום אחד, בזמן שנהגתי לעבודה, על הכביש המהיר, הרגשתי שאני לא רואה כלום. לא רואה את הכביש, לא את המכוניות לפניי. לא איבדתי הכרה, לא עשיתי תאונה. כלום. אם היית שואלת אותי דקה לפני כן איך אני מרגיש, הייתי אומר לך מצוין. הייתי מספר לך שהזמנתי סופשבוע למשפחה באילת, שעוד מעט מגיע חג פסח וכבר דיברתי עם האחים שלי וסיכמנו שאת ליל הסדר נחגוג אצלנו. אבל פתאום אני לא רואה כלום. כאילו בבת אחת החשיכו לי את העולם. מאז אני עיוור. תביני, החיים שלי גמורים, אני לא שווה כלום עכשיו!”.
כדי שאבין טוב יותר את המצב קטעתי את שטף דיבורו ושאלתי: “מה אתה כן רואה איציק?”, והוא השיב מיד: “כלום. אותך, למשל, אני רואה כמו צל. לא רואה פנים או פרטים. עד מרחק של שני מטרים אני רואה צללים. מעבר לזה חושך. אבל הדבר הכי נורא… להגיד לך מה הכי נורא?”
לידי ישבו חגית ותום. שקטים. התבוננו באיציק ולא אמרו דבר. ממבטיהם הבנתי שהם כבר שמעו את אב המשפחה מדבר כך על האירועים, כנראה בביקורים אחרים של קרובי משפחה, שכנים, חברים או עובדות סוציאליות.
“מה הכי נורא איציק?”, שאלתי. והוא השיב: “את יודעת מה זה ללכת לפרופסור הכי גדול בארץ, למספר אחד, והוא אומר לך שהוא לא יודע? הוא לא יודע למה זה קרה! הוא לא יודע מה יהיה. במילים פשוטות – אם הוא לא יודע אז מי יודע? מי ייתן לי תשובה?! אחרי מיליון בדיקות וביקורים אצל רופאים, כל מה שאמרו זה שהאזור במוח שאחראי על הראייה אצלי כבה. כמו קצר. חוטים נשרפו לי במוח. הפסיקו לתפקד. את בטח שואלת למה, אבל אף אחד לא יודע. לא מחלה גנטית, לא שבץ מוחי, כלום. אין הסבר. מאותו היום נכנסתי למערה חשוכה. אין לי שום אור בקצה המנהרה. החיים שלי גמורים”.
לא היה ניתן לעצור את שטף הדברים, איציק המשיך בקול רם: “אמרתי לחגית ולילדים, לשלושתם, אני לא יכול לעשות יותר כלום בשבילכם. אני לא שווה כלום. לא רוצה לחיות. מעכשיו אתם דואגים לעצמכם, אני לא יכול לעזור לכם בחיים. אני, 24 מתוך 24 שעות ביממה, בדיכאון. לא מסוגל לטפל בעצמי ולא באחרים. שייקחו את עצמם בידיים, אין ברירה”.
בדממה ששררה בבית, כל מילה של איציק נחתה כמו לבנה כבדה. עוד לבנה ועוד לבנה, שנערמו לחומה גבוהה סביב לו, מרחיקים אותו מהאנשים הקרובים אליו ביותר – אשתו והילדים.
שתקתי. חגית התבוננה בי ואמרה: “תראי, כבר היו אצלנו מהעירייה, מהרווחה, מעמותה שעוזרת לעיוורים. אבל זה הכול תהליך. איציק לא מוכן ללכת לשיחות, לפסיכיאטר, ללמוד ללכת עם מקל”.
“לא הולך עם מקל”, התפרץ איציק לדברי חגית. “לא רוצה, אני אסתדר ככה. בין כה אין לי לאן ללכת. אני עיוור.”
“איציק, הציעו לך ללמוד ללכת עם מקל או לקחת כלב נחייה?”, העזתי לשאול בעדינות. “אתה לא צריך ללכת לבדיקות, לרופאים?”.
הציעו, בטח הציעו. אבל, אני מתבייש ללכת עם מקל. מה אני צריך שהשכנים יראו אותי ככה, יסתכלו וירחמו עלי. חוץ מזה, אם אני הולך לקופת חולים, חגית או תום באים איתי, ואם אני הולך לבדיקות או לרופאים אז חברים שלי באים ומסיעים אותי”.

אובדן התום

איציק השתתק. כולנו שתקנו. תום ישב על הספה, רציני ושקט מאוד. מתבונן באביו. חגית ניצלה את ההזדמנות כדי למזוג שוב מים לכוסות, לעבור בחדר של שני כדי לשאול אם היא כבר הכינה שיעורים, להגיד למאור שיחליש את הטלוויזיה. ואז היא חזרה לסלון.
הסיפור המשפחתי היה ברור ונהיר לי מאוד. לא היה כל צורך להכביר במילים, בפרשנויות או בהסברים. עצוב. עצוב לפגוש אדם שנמצא בנקודת משבר של חייו – במקום של ייאוש כל כך עמוק, של בהלה, של עצב, של קושי אמיתי. תהיתי איך הייתי אני מרגישה אם יום אחד, ללא שום התראה, מאור עיניי היה נכבה.
פניתי לתום. “אולי תספר לי קצת על עצמך, איפה אתה לומד? באיזו מגמה? מה אתה עושה חוץ מלימודים”?
“אני לומד בכיתה י'”, השיב תום בקול עדין וחרישי. “השנה עברתי לתיכון ואני אוהב את המגמה שבה אני לומד- גיאוגרפיה – ומשקיע בעיקר באנגלית ובמתמטיקה. כשאני לא לומד אני במחשב, בפייסבוק. יוצא מעט מאוד עם חברים. אני בעיקר בבית, עוזר לאבא ולאמא. לפעמים אמא צריכה לצאת לקופת חולים, אני עושה קניות, או שהאחים שלי צריכים להגיע לחוגים. אני עוזר בבית, במה שצריך”.
“תום הוא ילד טוב. הוא עוזר לי מאוד בבית, כי איציק עוד בהלם ולא יכול לעשות הרבה”, הוסיפה חגית. “אבל בזמן האחרון הוא מתפרע בבית ספר. לא רואים עליו שהוא מסוגל ללכת מכות, אבל התקשרו אלינו כבר שלוש פעמים מבית ספר בחודשים האחרונים ואמרו שהוא פעם אחת הכניס לילד בעיטות בבטן, פעם אחת זרק כיסא על ילד ופעם אחרת הלך מכות בהפסקה”.
“מה את רוצה, אמא? כל המצב הזה בבית משפיע עלי, אבא שלי עיוור”, קטע אותה תום, כבדבריו מהדהד חוסר האונים של איציק, אביו. תום הוא ילד בן 15, שאיבד את תמימות הנעורים בבת אחת, ביום אחד לפני שלושה חודשים.
תום לא היה צריך להוסיף ולפרט. גם לא איציק ולא חגית. “איציק”, פניתי לאביו של תום, “אתה צודק. קשה לתפוס שהמציאות מהתלת בנו, את האבסורד בכך ששנייה אחת אתה איש אלקטרוניקה שעובד ומתפרנס בכבוד, בעל, אבא, חבר, ורואה. ובשנייה לאחר מכן אתה עיוור. צריך זמן לעכל ולהסתגל למציאות החדשה. אבל אתה עדיין בעל, אבא, חבר. חגית והילדים, שלושתם, צריכים אותך, ואני בטוחה שאתה עדיין יכול לעשות הרבה למענם”.
איציק שתק, אך לא היה לי ספק שהוא רצה להאמין. שהוא ביקש להיאחז בתקווה ולראות את האור שבקצה המנהרה.
מאז אותו ביקור בית תום הגיע אלי לשיחות, ובפגישה שערכתי עם הצוות החינוכי שלו בבית הספר בנינו תוכנית שעוזרת לו להתחבר לדמות משמעותית, לווסת את הכעסים, ולהקל עליו ככל הניתן בתקופה הטעונה הזו. מהר מאוד חל שיפור בהתנהגותו.

תובנות על החיים

אנחנו מוצאים את עצמנו מהרהרים לא אחת בשאלות הנוגעות למשמעות החיים, בייחוד בימים אלה, שבהם אנו מציינים את ימי הזיכרון. האם אנחנו שולטים בגורלנו? מה יהיה מחר? האם אנחנו באמת יכולים לתכנן קדימה לעוד חודש או עוד שנה? מה הייעוד שלנו ומי מכוון את צעדינו? לעתים אנחנו מקבלים תשובות מאנשים סביבנו – אלו שנכנסים לרגע אל תוך חיינו ומאירים את הדרך, מספקים לנו תובנות. בכל פעם שאני פוגשת את איציק, אני מודעת לתפקיד שלו בחיי: לצלצל בפעמונים ולהזכיר לי עד כמה חשוב לחיות את היום, את הכאן והעכשיו. כי לעולם לא נוכל לדעת בוודאות מה צפוי לנו מחר.

עוד בפסיכודליה: אף אחד לא יכול היה לנחש שהיא ילדה מוכה 

ארגז הכלים של אלה: 4 צעדים בדרך לעצמאות לקראת גיל ההתבגרות 

 תלמידים שמגיעים לכיתה בלי סלולרי – יש דבר כזה