מאת ד"ר שלי גפן.
שייך לקטגוריית הדרכת הורים, ילדים ותקשורת, מאמרים

 

“בית ספר למוזיקה”, “מאסטר-שף ילדים”, “ענתי ונרגעתי”, ועוד. שמתם לב שילדים ומתבגרים תופסים מקום מרכזי במסך הטלוויזיה שלנו כמעט בכל פריים טיים, בתוכניות ובפרסומות? שלי גפן מספרת לנו איך זה קרה, ולמה כהורים אנחנו חייבים להתייצב להגנת ילדינו בזמן שאנו צופים יחד איתם במפורסמים הצעירים

 

בטח נתקלתם בילד החמוד בפרסומת למזגנים – זה שמסכים לקנות את המזגן הביתה כדי שיקרר את אביו לאחר שהוא ‘יקבל חום’ מהציון שלו במבחן. בפרסומת אחרת הכרתם את “ענתי ונרגעתי”, שעוזרת להוריה להתמודד עם תקלות ברשת האינטרנט ומתנצלת בפני חברותיה על כך שאביה לא יכול להסתדר בלעדיה.
המרקע מוצף באחרונה בדמויות קטנות עם פרצופים מתוקים ומחויכים, המשווקים לנו מוצרים כבעלי ידע וניסיון. הילד מוצג לנו כמומחה החדש, מי שהפך האחראי על הבית, ובמילים אחרות “בעל הבית”. הילדים מייעצים לנו מה לעשות במצבים שונים, הם יודעים לתפעל את הטכנולוגיות, הם מבינים במזגנים ובמחשבים, הם יודעים מה הם רוצים והם מקבלים את זה!
אולי התגנבה גם לכם המחשבה “מה קורה פה, איך זה שהתהפכו היוצרות?”, או “מדוע לפתע הילדים הם בעלי הסמכות, אלו שמחליטים ואלו שמייעצים, במקום הוריהם”?

יחסי הכוחות בבית השתנו

העניין בולט לא רק בפרסומות, אלא גם בתוכניות הטלוויזיה. ילדים ומתבגרים צעירים שרים ומרגשים בריאליטי כמו “בית ספר למוסיקה”, או מבשלים מאכלים אניני טעם ואיכותיים ב”מאסטר שף ילדים”. הם אמנם קטני קומה, אך הם מדברים כמו גדולים, מתנהגים כמו גדולים, ובחלק מהמקרים, כאמור, הם אף שמים את המבוגרים ללעג.
הדימוי החדש של הילדים והמתבגרים על המסך מזין, מן הסתם, את השינויים שחלו במציאות במהלך העשור האחרון, ובד בבד ניזון מהם. התבגרות מוקדמת, היעדר סמכות הורית, טשטוש בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי – כל אלו מאפשרים את הייצוגים החדשים של עולם הילד והנער בתקשורת.
פעם, כשאנחנו היינו ילדים, היו הרבה פחות ילדים על המסך. וגם אז הם הופיעו בדרך כלל כחלק מהמשפחה. הם ניצבו במקום שולי, ואילו היום הם עומדים בביטחון במרכז הבמה ואף ‘גונבים את ההצגה’. הילדים בטלוויזיה של היום מנהלים משא ומתן עם ההורים, או עם מבוגרים אחרים, והם לא מפחדים. הם בטוחים בעצמם וביכולות שלהם, יודעים מה הם רוצים ופועלים באופן נמרץ כדי להשיג זאת. ההורים, לעומתם, נראים חסרי אונים ומבולבלים, ולפעמים גם גאים ומאושרים בילדיהם. המבוגרים נעזרים בילדיהם, לומדים מהם ונענים לבקשותיהם.
הנוכחות הרבה שיש לילדים בקידמת הבמה התקשורתית נובעת מהתמורות שהתחוללו בחברה. במהלך המאה העשרים נוצרה הבנה שיש לטפח את הילדים ולדאוג להם למען עתידם ועתיד כולנו. הבנה זו הובילה למתן זכויות לילדים, לחוק חינוך חובה ולהגנות נוספות, כמו “זכויות הילד”, כדי לאפשר להם לגדול במציאות תומכת ולהפוך למבוגרים אחראים, אקטיביים וחיוניים לחברה. במקביל, תפיסות חינוכיות נתנו לילדים מקום לביטוי, לדיאלוג ולשוויוניות במשפחה. התפיסות הסמכותיות הלכו ונדחקו לשוליים, והילד הפך למבוגר קטן בעל זכויות רבות שנועדו לקדם את מטרותיו ואת הצלחתו. השינוי התפיסתי (לצד התפתחות הטכנולוגיה ושעות עבודה מרובות יותר של ההורים) הוביל לחלוקת משאבים שונה בבית ובחברה, ולשינויים באינטראקציה המשפחתית וביחסי הכוחות בבית.

תרבות הרייטינג ואינטרסים כלכליים

מאז ומתמיד ילדים ריגשו מבוגרים. הם מושכים תשומת לב רבה ומעוררים בצופים בהם תחושות של אהבה, נוסטלגיה ודאגה. מעבר לכך, הילדים הם דור העתיד ולכן מהווים מקור לטיפוח ולהגנה. כך גם הגיעו הילדים למרכז הפריים. התקשורת הבינה שהילדים הם קהל יעד רלוונטי ואטרקטיבי. הם מתוקים ומקסימים, נראים קטנים אך מדברים כמו גדולים, ממיסים לבבות ומפעילים רגשות, ומספקים את הסחורה תמיד.
מעבר לכך, ישנה נקודת חיבור לא רק בין הופעת הילדים במדיה לתרבות הרייטינג אלא כמובן גם לאינטרסים כלכליים. אם בעבר המפרסמים פנו למבוגרים במטרה לשכנע אותם לרכוש מוצרים ושירותים, היום ישנה פנייה ישירה לקהל הילדים ובני נוער מתוך ההכרה בכך שלא רק שקל להשפיע על התודעה של הצופים הצעירים – הם גם בעלי כוח השפעה רב על הוריהם. במילים אחרות: די בכך שהילד יצעק בסופר וההורה יקנה את המוצר, אז מה הטעם להכביר במילים ולנסות לשכנע את המבוגרים בעזרת סיבות רציונליות?
התקשורת במצבה הנוכחי מבינה כי באמצעות הילדים ניתן לפנות לכל הקהלים במקביל. כולם צופים בהם, מגדול ועד קטן – כולנו צוחקים מענתי בת התשע שצריכה לתמוך באביה המסכן שלא מצליח להסתדר עם המחשב, כולנו מתרגשים מהילד בן השמונה שהצליח להעפיל בתחרות של מאסטר שף ואף מזילים דמעה בשל הילדה שלא עברה לשלב הבא, כולנו מתמוגגים מהמצטיינים של “בית ספר למוזיקה” (ואתנו גם הילדים שלנו) ומזילים דמעה בהתרגשות יחד עם טובי המוזיקאים בישראל שיושבים בקהל.
למטבע הזה יש שני צדדים, תלוי איך מסתכלים עליו: מצד אחד יש הטוענים שייצוג הילדים על הבמה משקף תהליכים חברתיים וחינוכיים, כמו הצבת הילד במרכז, וכי אין בכך כל רע. מצד שני יש המפרשים את התופעה כשימוש ציני ונלעג בילדים תמימים, המנוצלים לצורך אינטרסים כלכליים.
אני עצמי נוטה להחזיק בגישה השנייה. לעניות דעתי, ייצוג הילדים על המרקע גורם לא אחת לאובדן הילדות באופן ממשי, הופך את הילדים ל’סוג של מבוגרים’ ול’חלק מהתעשייה’ ללא רצונם ומבלי שתהיה להם את היכולת להבין את הסיטואציה שבה הם נמצאים. ילדים לא מבינים את משמעות הייצוג שלהם על הבמה, הם אינם מבינים שהם מנוצלים ואף נוטים לחשוב שזו זכות גדולה ושהם אמורים ליהנות ממנה בעצמם. כל זאת על אף שהם בוכים, נלחצים, מובכים ולא תמיד יודעים איך להתמודד עם המצבים השונים ואיך ‘לשחק במגרש של הגדולים’.

אז מה נוכל לעשות כהורים?

במציאות התקשורתית שנוצרה, התפקיד שלנו כהורים הוא להסביר לילדינו את המשמעות שיש לייצוג צעירים על המרקע. עלינו להמחיש להם את העוּבדה שהמציאות אינה כמו בריאליטי או בפרסומות, להסביר להם שהנראוּת והנוכחוּת של הילדים על הבמה מציבה בפניהם גם אתגרים לא פשוטים ורגעים פחות נעימים שאינם נראים על המסך, ולשתף אותם בביקורת שלנו כמבוגרים לנוכחות של ילדים בסיטואציות שאינן מתאימות להם. המסר צריך להיות: יש לילדים מקום חשוב ומרכזי במשפחה, אך הם לא אמורים לנהל אותה; יש להם יחסים קרובים מאוד עם ההורים, אבל הם לא אמורים להתחלף בתפקידים; יש להם הרבה ידע ותובנות יפות על החיים, אך הם עדיין חסרי ניסיון ולא באמת מומחים. הסלבריטאיוּת מלווה בקשיים, באכזבות, ביזע ודמעות, ולא רק בהילה והצלחה.
עלינו להסביר לילדינו את מהות ההבדל בין הצלחה לבין כישלון. האם ההצלחה נמדדת בהיקף החשיפה או בכמות “סמסים” (הודעות טקסט), או שהיא קשורה ביכולות האישיות של האדם ובמאמציו לעמוד במשימות?
עלינו לשכנע את הילדים שזה טוב בשבילם להישאר ילדים תמימים, מתוקים וחסרי ניסיון. הם צריכים לדעת שזה בסדר להסתכל על פרסומת או תוכנית ריאליטי שבה משתתפים ילדים, ליהנות או להתרגש, גם בלי לשאוף להיות במקומם על המסך. על הילדים שלנו לדעת על הקשר הקיים בין אינטרסים כלכליים לתכנים הנוצרים במדיה, ולהכיר בהשפעות השונות שיש לתכנים הללו. כי בשונה מהמבוגרים, הילדים שלנו מגיעים לצפייה בתוכניות הללו כשהם מסוגרים יותר, חשופים ונאיביים ומאמינים שהכול אמת לאמיתה.
אנחנו ההורים חייבים “להחזיר אותם לקרקע המציאות”, לספר להם שהנסיכה לא תמיד יפה, שהנסיך לא תמיד גיבור ושהצחוק של הילד בפרסומת לא תמיד אמיתי (אלא אדם מבוגר אמר לו לעשות זאת כדי לשכנע אותנו לקנות מזגן או רשת אינטרנט). התפקיד שלנו הוא לעמוד מנגד, לתווך ולהגן על ילדינו כצופים (ואולי כמשתתפים בעתיד) מפני התחרות, האכזבה והחשיפה הטמונים בהופעת ילדים ומתבגרים במרכז המדיה התקשורתית.

הכותבת היא חוקרת, מרצה ומנחה הורים בתחום התקשורת. לשאלות, הערות והארות בנושא ילדים ותקשורת ניתן לפנות לשלי בעמוד הפייסבוק שלה

עוד ב”ילדים ותקשורת”: איך משפיעים ייצוגים מיניים בתקשורת על המתבגרים? 

ומה עם קצת ספרים במקום טלוויזיה כל היום?

הבלוג של סבתא שרה: מי צריך את כל ההזמנות האלה לבת מצווה?