מאת ניתאי ענבי.
שייך לקטגוריית מכתבים לשר החינוך החדש
ולתגיות:

 

“אנחנו התלמידים סובלים מהפרעת אכילה. כלומר, יודעים לבלוע את כל החומר ולהקיא בבחינה, כדי שלא נעלה ולו גרם אחד ברמת המשכל שלנו”. ניתאי ענבי סבור כי מערכת החינוך נכשלה, לא בהישגים אלא במהות. האשמים: אנשי החינוך, המורים והתלמידים. זה הזמן לעצור את כדור השלג!

 

נתחיל מהסוף, כמו כל סדרת מתח טובה: כולנו אשמים. אין אחד שלא נתן את ידו לכישלון של מערכת החינוך במדינת ישראל. והכוונה אינה להישגים במבחני ההערכה, אלא למצב החינוך מבחינת המהות. להקניית הערכים לדור העתיד של מדינת ישראל!
אבל בואו נשים רגע בצד את הקלישאות ונדבר לעניין: מערכת החינוך שלנו באמת מתחילה מהסוף, כלומר ממבחני הבגרות שהמשמעות שלהם היא “אם לא תעבור אותם בהצלחה לא יהיה לך עתיד”. שימו לב כי כל האנרגיה החינוכית בשנים שבהן מתעצבת האישיות של האדם מושקעת לטובת הישגים בתחום הלימודי. היריעה כאן קצרה מלהכיל דיון מעמיק על הידע שהתלמיד צובר, או אינו צובר, במהלך השנים הללו, ולכן אסכם זאת במשפט: כל החומר מעובד, מפורק לעברית עילגת ומחכה שהתלמידים ילעסו אותו היטב – כדי להקיא בבחינה. ואנחנו, התלמידים, סובלים מהפרעות אכילה. כלומר, יודעים לבלוע טוב טוב ולהקיא, כדי שלא נעלה ולו גרם אחד ברמת המשכל שלנו. סוג של משת”פים בתוכנית הזדונית של מערכת החינוך – להיות רק “מערכת”. אנחנו טועים לחשוב שזה מצב win-win, אבל בעצם מפסידים מהמצב הזה. אנחנו רק לא תמיד מבינים למה.

“אי אמון במערכת”

אז לאן נעלמו הערכים במערכת החינוך? הקניית הערכים נדחקת אל “שיעורי החינוך”, שבמקרה הטוב מוסבים לשיעורי לשון כי המורה לא הספיקה ללמד את כל החומר לבגרות, ובמקרה הרע – התלמידים בוחרים להבריז ממנו ולקצר את יום הלימודים, הנמשך עד רדת החשיכה. הבחירה לא להיות נוכח בשיעורי החינוך על אי האמון שלנו התלמידים במערכת. אי האמון שלנו בחינוך הארכאי, נטול החינוך.
תוצאות הלוואי של החינוך הלקוי הזה הן כל המשפטים שאפשר להדביק לאימרה “הנוער של היום”. כלומר: מופרע, שותה, עבריין. אם אין לך הישגים לימודיים, אתה לא נחשב. המערכת מעודדת תחרות בין התלמידים. המאבק להצלחה המיטבית אינו לקבל מאה בבחינה, אלא לעקוף את התלמיד החכם בכיתה. ואיך עושים זאת? בעזרת מורים פרטיים, הוצאת אבחון לצורך הקלות למידה (כלומר “התאמות”) באופן פרטי, עבירה על טוהר הבחינות וקורטוב מוטיבציה.
בתוך כך, מעמד המורה צונח פלאים. עבור חלקנו הם מודל לחיקוי, עבור רובנו הם שם גנאי. ממש כמו המשוואה: “מבחן טוב משמע תלמיד טוב, מבחן רע משמע מורה רע”.
ההורים מצדם מרגישים לעתים קרובות צורך עז להיות “סנגורים” של ילדם הממושמע מול ‘המורה האכזר’. וכמו כל סנגור מדופלם, ההגנה הטובה ביותר מבחינתם היא מתקפה: הילד שלהם אינו אשם חלילה במעשה הוונדליזם, בהפרעה למהלך שיעור תקין או באגרוף שתלמיד אחר חטף בהפסקה. הבן שלהם “מעולם לא עשה ולא יעשה דבר כזה”. ההורים, שמתעלמים מהיותם המחנכים הטבעיים של הנער, מביעים את תסכולם ממערכת החינוך וכלפי הדמות שנתפסת בעיניהם כמי שאמורה להעניק לבנם עתיד טוב יותר ונכשלה בתפקידה. מכאן הריטואל הבא: המורים סופגים קללות ואלימות, משרד החינוך מגנה ומעביר שיעורי חינוך לתלמידים (אותם שיעורי חינוך שיורדים לטמיון), ואת התוצאה אנחנו רואים לבד.
תלמיד שמפשיל את מכנסיו של מורה או אב שזורק שולחנות על המנהלת הם אירועים שחייבים להדליק נורות אדומות לעתיד שצפוי לנו. זהו עתיד מלא בזעם, במרדף אחר הישגים ובנורא מכול – עוד ועוד מקרים כאלה. עלינו כתלמידים, כאנשי חינוך, כהורים וכאזרחים לזעוק זעקה עמוקה בכל הקשור לחינוך שהופרט מהמערכת, בשנייה הזו ממש!

הכותב הוא תלמיד כיתה י”א, מגיש ברדיו ובטלוויזיה ויו”ר ארגון העיתונאים הצעירים

ג’, תלמיד תיכון מחיפה, במכתב לשר: מטרת העל צריכה להיות הקניית ידע, השכלה וערכים – לא ציונים!

נטע דורון במכתב לשר: המערכת היום היא נטולת יצירתיות, מתייגת את הילדים ונתלית במכונים ואבחונים 

אוטוטו בגרויות: המדריך המלא לתלמיד שסובל מחרדת בחינות