נירית צוק קוראת להסיק מסקנות מהמסמך שהודלף. איפה הכבוד?
שני אירועים קיצוניים אירעו לאחרונה: באירוע הראשון שתי קבוצות תלמידים היו מעורבות בקטטה שנערכה במקום הכי לא מתאים לכך, “יד ושם”. לפי הדיווחים הקבוצה שהחלה את התגרה רצתה בין היתר להרביץ גם למורה של הקבוצה השנייה. באירוע השני הודלף מסמך שמתעד התכתבות פנימית בין מורים, ובו תוארו תלמידים בכינויים מתייגים ומבזים, כמו: “שקרנית”, “קטע עם בנים”, “תינוקת מגודלת”, ועוד. הדלפת המסמך גרמה לתלמידים להקים קול צעקה ומחאה כדי להביע את מורת רוחם.
שני המקרים הקיצוניים הללו ממחישים היטב עד כמה סמכות המורה הולכת ומידרדרת, אולם הדלפת המסמך מוכיחה שלא רק התלמידים לא יודעים לתת כבוד למוריהם, אלא גם להפך.
“יחס גורר יחס”
כשהייתי תלמידה בבית הספר התיכון הייתה לי מורה שנהגה להגיד לנו את המשפט: “יחס גורר יחס”. זה היה משפט מעצבן, אבל עכשיו אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שאולי האשמה שאנחנו נוטים לייחס לבני הנוער ולהוריהם אינה מציגה את הסיפור במלואו. אחרי הכול, כבר אמרו לפניי שצריך שניים לטנגו. הדלפת המסמך היא הזדמנות עבור כולנו להתבונן באשמה הזו בעיניים ולשאול את עצמנו שאלות קשות: האם המבוגרים בכלל והמורים בפרט מכבדים את הנוער של היום או שהם עסוקים בעיקר בהטפות מוסר? האם הם עצמם משמשים דוגמה אישית בכל הקשור להתנהגות נכונה ולמתן כבוד?
מסמך המורה שהודלף מעיד על כך שהמורים לא באמת מכבדים את התלמידים שלהם. הבחירה בתיוגים פוגעניים ומזלזלים מראה כי למורים יש ככל הנראה אחריות בהידרדרות של מצבם. ושלא תתבלבלו. אני לא מסיקה את ההנחה הזאת רק על סמך מסמך של מורה אחת, שאולי אינו מייצג את הרוב. אבל ישנם לא מעט סממנים במערכת שזועקים חוסר כבוד לתלמיד כבר הרבה מאוד זמן. רוצים דוגמאות?
לא מעט מורים משתמשים בשפה נמוכה בכיתה ובאלימות מילולית (דוגמת התיוגים במסמך), צורת הלבוש של חלק מהמורות בתיכון אינה מעוררת כבוד, מורים ומנהלים מעשנים ליד התלמידים ללא היסוס, ולא חסרות דוגמאות נוספות.
נכון שאלה הם מקרי קיצון, אך הם הולכים וצוברים תאוצה על רקע אווירה בעייתית של היעדר סמכות וחוסר כבוד הדדי. המסקנה של כולנו צריכה להיות אחת: בעשור האחרון המשולש המורכב הורים-מורים-תלמידים פשוט הפסיק לעבוד. כי משהו בסיסי נגרע ממנו. תקראו לו כבוד, הערכה, אחווה. זה לא משנה. מה שבטוח הוא שמאז שאנחנו היינו תלמידים מערכת החינוך עברה טלטלה לא קלה. ממצב שבו התלמידים הם כמו ילדיו של המורה, והמורה הוא מעין יאנוש קורצ’ק קטן, שמחנך מתוך אהבה למקצוע ותחושת שליחות ובגיבוי מהורי התלמידים – הגענו למערכת יחסים קוטבית, שבה מורים ותלמידים (בגיבוי הוריהם) עומדים משני צדי המתרס, כשכל אחד פועל למען עצמו. כנגד האחר.
חייב להיות שינוי, ועכשיו!
אז נכון, יש עדיין מורים שאהבת התלמיד והמקצוע בליבם, ויש עדיין תלמידים והורים שמכבדים ומעריכים את מוריהם. אבל הם הופכים למיעוט במערכת ככל שהזמן עובר. אז הגיע הזמן להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי! עכשיו זה בדיוק הרגע, כמה שעות לפני ההכרעה בממשלה, לשנות את סדרי העדיפויות ולהבהיר לשר החינוך הנכנס או הממשיך, שיש כמה דברים בסיסיים במערכת שפשוט חייבים להשתנות. כבר בקדנציה הזו. אחד מהם הוא שיפור מערכת היחסים בין המורים לתלמידים וההורים. את זה, אגב, יהיה קשה מאוד לשנות כשיש 40-35 תלמידים בכיתה.
מורים, את התיוגים השאירו לפייסבוק בבקשה!
