מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים, עשרים פלוס

 

במסגרת עבודתה כמאמנת אישית, ריקי ברוך מלווה בהתנדבות נשים עגונות במאבקן הממושך לקבלת הגט. לרגל יום האישה היא חושפת בפנינו שלושה סיפורים של שלוש נשים שונות – שתיים מהן כבר זכו בחופש המיוחל והשלישית עדיין נאבקת לקבלו. “קשה מאוד לעבור את זה לבד”, הן אומרות

 

לפני כשלוש שנים חברתי לעולמן של מסורבות הגט בישראל. היכרותי עם נשים הנותרות בעגינותן לאורך שנים, תוך שהן נאבקות בסחבת של בתי הדין הרבניים שהתנהלותם אינה חשופה לביקורת של איש, חשפה אותי לתסכול הרב שהן חוות. תסכול הנובע מהתלות שלהן בחסדי הרבנים ובמידת נכונותם (או ליתר דיוק, בהיעדר נכונותם) להיות קשובים להן מעצם היותן נשים. מבחינתי, ללוות תא משפחתי של אישה עגונה משמעו לחוות מקרוב את נדנדת הספק שבין ייאוש לתקווה. לראות מקרוב את אובדן האמון בעורכי הדין, במוסדות הרווחה, בבית הדין לענייני משפחה ובבית הדין הרבני.
מאז הקמת המדינה הוחלט כי את דיני האישות ינהל בארץ בית הדין הרבני, על פי דין ההלכה ובתפיסה השמרנית הגורסת כי הגט ניתן על ידי הבעל ורק מתוך הסכמה. בחודש שעבר פורסם כי אחת מכל חמש נשים המתגרשות בישראל נקלעת למצב של סרבנות גט בשלב מסוים של התהליך. נשים שבעליהן מסרבים לתת להן גט נידונות לחיי עגינות, ועקב כך אינן יכולות להינשא בשנית ולשקם את חייהן.
כאישה, כבת זוג, כאם וכמאמנת המלווה נשים אלו, אני חשה אליהן אמפתיה רבה ומצרה על חוסר האונים שהן חוות עקב התנהלותן מול ממסד השבוי בפרדיגמות ודעות קדומות – בכל הקשור למעמד ולמקום של הנשים בתא המשפחתי בחברה. בה בעת אני רואה לנגד עיני שליחות. במפגשים ובשיחות הטלפוניות עם הנשים הללו אני מוצאת אני עצמי מעצימה, ובה בעת מועצמת, מובילה תהליכים מקדמי צמיחה, מעוררת ביטחון עצמי ומעודדת אותן להגשים את עצמן – כל זאת על אף צלו הכבד של המאבק, הגובה מאותן נשים אנרגיות שקשה להשיבן.
בכתבה הזו בחרתי להביא שלושה סיפורים של נשים עגונות, כמובן בעילום שם. הנה הם לפניכם:

הסיפור של ד’: החירות עלתה לה הרבה כסף

ד’, בת 40, אמא לשני ילדים (4, 10) וסטודנטית למשפטים ועבודה סוציאלית, פנתה לקבלת סיוע וייצוג על ידי טוענת רבנית מטעם ארגון “יד לאישה” רק לאחר שכבר התייאשה מעורכי הדין הרבים ששכרה במיטב כספה. צעד זה הוא שהוביל אותה לקבלת הגט המיוחל, אך לא לפני שנאבקה במשך כחמש וחצי שנים בסרבן גט שביקש לסחוט ממנה כספים, ונגררה לסחבת הדיונים המוכרת לשמצה בבית הדין הרבני.
ד’, משכילה ובטוחה בעצמה, עזבה את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ועלתה ארצה כדי להגשים את אהבתה. תא המשפחה הצעיר התנהל על מי מנוחות, עד לרגע שבו זכתה לגילוי אלימות וסירבה לקבלו כמעידה חד פעמית. כמו במקרים רבים אחרים, גם במקרה הזה הבעל ביקש להסדיר “שלום בית”, אלא שהניסיון לא צלח ולבקשתה הוא הוצא מן הבית. בשונה ממסורבות גט רבות, ד’ מיאנה לקבל את החלטת בית הדין הרבני לנהל שוב משא ומתן, וערערה לעליון. ההחלטה שהתקבלה שם על “מתן גט” הועברה בחזרה לבית הדין, אלא שיושביו עשו הכול כדי לנהל את אותה סחבת מוכרת – זו שכל כך הרבה נשים חוות בתהליכי הסרבנות בדרך אל הגט.
ד’ לא עברה את זה לבד. ביטחונה העצמי, הגב המשפחתי התומך, הסיוע שקיבלה כאמור מצד הטוענת הרבנית, כמו גם שפע התמיכה והעידוד מהחברים וממני (המאמנת האישית) – כל אלו חיזקו אותה בתהליך לקבלת הגט. הכוח הזה עודד אותה לערער על החלטת בית הדין לזמן את מועד הגט במרחק של שנה ולזרז את תוקפו, אם כי את החירות הזו היא נאלצה לרכוש תמורת סכום כסף נכבד לצד ויתור על מרבית כספי המזונות.
ד’ היא אישה חזקה, שסירבה לאמץ לעצמה את דמות הקורבן במאבק הממושך. “באתי ממקום חשוך, קיבלתי כוחות כי לא הייתי לבד”, אמרה לי. “הבית שחלמתי עליו התפרק לי מול העיניים, אבל התמיכה הרחבה שלה זכיתי מול אותה מערכת שאינה רואה את טובתי סייעה לי כל הדרך אל הגט”.

הסיפור של ט’: הוציאה את השקר לאור

את ט’ אני מלווה כשלוש שנים, אך היא ספגה שמונה שנות סרבנות עד הרגע המיוחל שבו קיבלה את הגט. המאבק כלל דרישה מצד סרבן הגט לוותר על סכומי כסף הנחוצים לה, מאבק על משמורת הבן, דיונים עקרים, השתמטות מתשלום דמי המזונות, וחיים שלו לצד אישה אחרת. במסתור כמובן.
כשפגשתי בה לראשונה ט’ הייתה מבוהלת, סגורה, מבוישת וחסרת אמונה בכל מי שאמור להעניק לה תמיכה והגנה. “איבדתי אמון בכולם”, אמרה לי. הבנתי שתפקידי הוא להוביל אותה למקום בוטח ולהשיב לה את האמונה שאבדה. המפגשים שלנו הלכו והתרבו, ויחד עמם הגיעו התוצאות. ט’ זקפה קומתה בהדרגה והעצימה את מאבקה: “אני כבר לא מחכה שיעשו למעני את העבודה”, היא  הצהירה בשלב מסוים. לצד הטוענת הרבנית, היא פעלה ככל יכולתה כדי להפליל את הסרבן המתחמק, שכאמור חי במסתור עם אישה אחרת בזמן שכבל את חייה בסרבנות לגט. בבית הדין הרבני ובעליון היא הציגה ממצאים מוצקים ובמקביל נאבקה על משמורת הבן. היא אמנם הפסידה את החזקה עליו לפרק זמן מוגבל, אך תחת זאת היא השיגה חיוב גט.
הדרך להגשמתו לא הייתה קצרה, אבל כוחה של ט’ לא אפס. היא הייתה נחושה להתחיל את השנה החדשה כאדם בן חורין. וכך היה. בית הדין הרבני כפה על בעלה את מתן הגט. והיום, אחרי שמונה שנות סרבנות תמימות, סופסוף ט’ צועדת בביטחון לעבר עתידה ומתחילה לבנות את חייה מחדש.

הסיפור של מ’: התניית הגט בוויתור על הילדים

הסיפור הזה טרם הסתיים. מ’, בת 39, היא אמא לשלושה ילדים מדרום הארץ, וכמו בסיפורי עגינות רבים אחרים גם במקרה שלה בני המשפחה של סרבן הגט מהווים חלק משמעותי בתהליך. למעשה, הם מכבידים על תהליך קבלת הגט ומעכבים אותו במידה רבה.
לפני כחמש שנים, עם פרידתה של מ’ מבעלה ולנוכח בריאותה הלקויה, הוחלט על הוצאתם הזמנית של ילדיהם למשפחות אומנה. סרבן הגט, שקיבל גיבוי מוחלט ממשפחתו, עשה כל אשר ביכולתו כדי להרחיק את מ’ מילדיהם. השנים חלפו, מ’ התאוששה והחלימה, וכיום נמצאים בידיה האישורים המעידים על היותה בעלת מסוגלוּת הורית. אך האב ובני משפחתו עדיין מונעים את השבת הילדים לחזקתה ודורשים את הסכמתה המוחלטת לוויתור. במהלך כל השנים הללו חווה מ’ התעללות כלכלית ורגשית מצד הבעל ומשפחתו, כאשר הוא שב ומתנה את מתן הגט בוויתור מוחלט שלה על משמורת ילדיהם, לצמיתות.
מ’ אינה מוכנה לוותר על ילדיה. ואני שואלת את עצמי, איזו אמא הייתה מוכנה לוותר על ילדיה מבחירה? ואיך ייתכן שסרבן הגט משתמש בילדיהם המשותפים ככלי שרת במאבקו מול האם?  במציאות הקיימת בבית הדין הרבני בישראל 2013- זה אפשרי בהחלט. עובדה. חמש שנים מ’ נאבקת על השבת ילדיה לחזקתה ועל קבלת חירותה מאביהם. במפגש הבא שנקיים בינינו, נעבור צעד נוסף בדרך להעצמה עצמית. בינתיים, בשיחתנו הטלפונית האחרונה שהתקיימה לקראת כניסת השבת, יכולתי לחוש שוב בתוגה ובחוסר האונים שמציפים את ליבה. על אף שהפעם לא ראיתי את עיניה הדומעות.

תעצומות נפש ונשים חזקות

 מאז שזעקתן של מסורבות הגט מלווה אותי בעשייה היומיומית, אני שבה ופוגשת בכל אחת מהן את העוצמה, הנחישות וחוסר הוויתור – מול מציאות שנראית לצופה מהצד כבלתי אפשרית. נדמה כי נשים עגונות, כמו נשים אחרות במצבי מצוקה שונים, ניחנו בתעצומות נפש כמו גם ביכולת לרתום למאבקן נשים חזקות. כי רק כך הן יכולות להשיב לעצמן את חירותן, ולא להיכנע לגורמים הרבים שמנסים להחלישן בכל דרך.

גירושים באמצע החיים: איך מתמודדים ביום שאחרי?

המתכון לאושר נשי: בלי סודות, בלי דרמות, ועוד  

גם את עושה חג אצל החמות? את חייבת לקרוא את הכתבה הזו