מאת מאיה טל.
שייך לקטגוריית בלוג אורח

 

לכבוד פורים נשמעים ברקע פיצוצים איומים, שמזכירים את הטילים מעזה. מאיה טל תוהה למה ילדי הדרום מתעקשים ליצור קולות מלחמה כשסופסוף יש להם שקט? וגם – סיפור על נער אומלל שכמעט איבד את כף ידו בגלל נפץ, ועל אישה לא נחמדה אחת שבטוחה שלילד שלה זה לא יקרה

 

בעיר הדרומית שבה אני מתגוררת הופר השקט בשבוע האחרון, בעיקר בשעות הערב המאוחרות. מפעם לפעם, החל מהשעה חמש אחר הצהריים פלוס מינוס, מפלח את האוויר (ואת השקט) “בום” עצבני שמרעיד את כל השכונה. הנשימה שלי נעצרת לכמה רגעים, ורק כשהדף הפיצוץ מתפוגג, אני חוזרת לנשום. המציאות הזו נראית לי הזויה לחלוטין. אפילו הכלב שלי, שהפיצוצים מפרים את שלוות הטיול הקבוע שלו, נעצר במקום ונועץ בי מבט מופתע. “מה, כבר לא צריך להיכנס לממ”ד כשיש פצצות?”, הוא רוצה לשאול.
אם לא הבנתם עד עכשיו, לא ההסלמה בדרום היא שמפרה את השקט, שבעוונותינו כבר התחלנו להתרגל אליו, אלא שלל נפצים – גרסת פורים 2013. אלו נשמעים כמו גראדים במקרה הרע וכמו רקטות במקרה הפחות רע.
הפרסומים על כך שאלפי הנפצים המסוכנים שנמכרים לבני הנוער הוברחו למעשה מהרשות הפלסטינית, רק מגבירים את רוחות המלחמה המורגשות באזור. זו הסיבה לכך שבשעות המוּעדות לפורענות אני משתדלת שילדיי הקטנים יישארו בבית, הרחק מהנפצים, בעיקר כדי שייחסכו מהם רגעי החרדה וכדי שהשגרה השפויה שלהם תישמר עוד קצת.
אבל אי אפשר שלא לשאול: האם מישהו פה מתגעגע לטילים ולאזעקות, או שזה פשוט סוג של “חוויה חוזרת” עבור נוער שעובר פוסט טראומה בעקבות ירי מכיוון עזה? אחרי הכול, פורים אמור להיות חג שמח ומבדח, אז בשביל מה לשלב בו קולות מלחמה?

הסוף יכול להיות רע!

והנה סיפור קטן שאירע בדיוק לפני שבוע: ליוויתי את בני לחוג כדורסל, המתקיים באולם הספורט של אחד מבתי הספר היסודיים בעיר. בסמוך לאולם ישנו מגרש כדורגל, שאליו מתאספים אחר הצהריים עשרות ילדים בגילאי תשע עד 14 – הגיל שבו ילדים מתרחקים מהבית באופן עצמאי, בזמן שהוריהם סמוכים ובטוחים שהם “בסך הכול הולכים לשחק במגרש עם חברים”. במה לשחק? זה כבר עניין אחר. כשיצאתי מהאולם כדי להמתין לבני בחוץ, ניגש אלי נער צעיר כבן 12 ושאל: “יש לך אש?”. הסתכלתי עליו בפליאה, תוהה האם ייתכן שנער כל כך צעיר כבר מעשן. “למה בדיוק אתה צריך אש?”, התעניינתי. “אני צריך!”, הוא ענה. “אבל למה אתה צריך?”, הקשיתי, על אף שלא היה ברשותי מצית. “אני צריך בשביל נפצים”, הוא השיב במבט מושפל מעט. לא רציתי להישמע כמו דודה מחנכת, אבל לא יכולתי להימנע מכך. “גם אם הייתה לי אש לא הייתי נותנת לך”, השבתי, “וחוץ מזה, תעשו לעצמכם טובה, אתה והחברים שלך, ואל תתעסקו בדברים האלה. זה מסוכן”. לצערי, דבריי נפלו על אוזניים ערלות.
מאוחר יותר נשמעו צרחות אימים מכיוון המגרש. בהתחלה התעלמתי. הפיצוצים הרבים שנשמעו במקום בשעה האחרונה (אותו נער וחבריו השיגו אש בדרכים אחרות) כבר גרמו לאוזניי להיאטם. כנראה שזה מה שקרה גם לשאר ההורים שהמתינו איתי בחוץ. רק כשהצרחות הלכו והתעצמו, הפניתי את מבטי לעבר המגרש ונתגלה לעיניי מחזה נוראי: נער מתקפל על הרצפה, צורח מכאבים ואוחז בכף ידו. התקרבתי מעט וראיתי שזהו אותו נער שביקש ממני אש שעה קלה קודם לכן. ליבי יצא אליו. כל כך כעסתי על עצמי שלא עשיתי כלום, שלא התקשרתי לדווח למשטרה או לפחות הבעתי בפניו מורת רוח באופן נוקב יותר ממה שעשיתי. מצד שני, ידעתי שלא היה מי שיקשיב.
תוך דקה התעשת אחד ההורים, שעמד בקרבת חבורת הנערים, וניגש להעניק לו סיוע. הוא הסתכל על כף היד, אבל איני יודעת מה יכול היה להסיק מכך. קיוויתי שזו כוויה לא חמורה, בכלל לא רציתי לחשוב על האפשרות שהילד איבד אצבע או יותר.
המבוגר מיהר לחייג להורי הנער מהסלולרי והזעיק אותם למקום, ואני עמדתי שם חסרת אונים ורק מלמלתי לעצמי: “איזה מסכן”, “איזה נורא”, וגם “מאיפה לעזאזל הם משיגים את הדברים המחורבנים האלה?!”. אחת האמהות שעמדה לידי התעלמה במופגן מהמתרחש, אך כששמעה את מלמוליי אמרה: “מגיע לו, אני לא מרחמת עליו בכלל”. הייתי בשוק. “הוא בסך הכול ילד”, אמרתי. “אז מה?”, היא משכה בכתפה באדישות, “יש לו הורים טיפשים שנותנים לו להתעסק עם זה”. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שדווקא אותה אמא, שכנראה מחנכת את ילדיה להתעלם ממצוקות של אחרים, להיות “ראש קטן”, ובעיקר להכחיש – עלולה למצוא את עצמה בעתיד הלא רחוק במצב של הורי הילד שנפגע. כי כנראה שהיא מכחישה את העובדה שבגיל מסוים הילדים שלה כבר לא באמת ישאלו אותה מה לעשות. יש גם סיכוי לא רע שהם ילמדו ממנה שעדיף להכחיש, ולכן יכחישו את הסכנות שהיא או המורים שלהם “ידקלמו” בפניהם – למשל את הסכנה האדירה שגלומה בנפצים הנוראיים הללו.

עוד ב”בלוג אורח”: איך מעבירים שיעור בזמן שהתלמידים עסוקים בסלולרי? 

הורים שואלים: “הילד שלי מזעיף פנים בטיולים משפחתיים, מה עושים”? 

תחקיר: איך זה שלמרות “חוק העישון” ברוב בתי הספר בארץ ממשיכים לעשן?