מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית עשרים פלוס

 

הייתם מוותרים על הקפה המיתולוגי רק בגלל שבתכם ביקשה?

מאז שפרשתי מתחום ההוראה סיגלתי לעצמי את תרבות יושבי בתי הקפה. אימצתי לעצמי בית קפה מועדף שבו אני מרבה לבקר במסגרת מפגשי עבודה וחברותא, או לשבת בגפי כדי לבצע את מלאכת הכתיבה. בשבוע שעבר נפגשתי בו עם אחת מחברותיי האהובות, וחלפו רק דקות בודדות עד ששתינו שקענו בשיחה עמוקה.
כמו בנות עשרה החייבות להשלים פערים ולעדכן אודות החתיך התורן בשכבה, דילגנו מנושא לנושא כשאנחנו מחליפות בינינו, באי סדר מופתי, את תפקיד המקשיבה ותפקיד המשתפת. עד לרגע שבו היא פלטה, כדרך אגב, דילמה משמעותית שהיא כלל לא תכננה לשתף אותי בה.
“מה שלום הסטודנטים, סיימו את הלימודים? התואר הראשון כבר בכיס”?, שאלתי רטורית כמי שמכירה את ילדיה המוכשרים ומודעת לכישרונותיהם הרבים.
“הכול בסדר”, היא ענתה לי, “לומדים ועובדים”.
“ובבית, הם עוזרים השלושה?”
“ממש לא”!, השיבה במבט עגום. “הכול נופל עלינו. הנטל רב, ההוצאות לא פחות. שלי עדיין עובדת בבית הקפה המיתולוגי ההוא, שכבר סיפרתי לך עליו בעבר…”.

שכחו איך אומרים “תודה”

“אה באמת”? הגבתי מופתעת, “אז למה לא קבענו לשבת שם? הרי את כל כך אוהבת את המקום הזה. הייתי מוותרת על הקפה הקבוע ויושבת איתך שם בשמחה רבה”. הדגשתי, מבלי להבין לאיזה מבוך נכנסתי.
“לא, זה בסדר. אני מנועה מלשבת שם”, היא השיבה לי נחרצות. “בתי אוסרת עלי. איני יכולה לשבת במקום הזה לא לבדי ולא עם חברים”.
פערתי פה, לא ידעתי כיצד להגיב, אז שתקתי ואפשרתי לה להמשיך לדבר.
“כבר מזמן אסור לי לשבת שם, כי שלי טוענת שכל העובדים והמלצרים מרכלים כל הזמן על כולם, והיא אינה מוכנה שירכלו גם עלי”.
“וזה בסדר מבחינתך?”, התפלאתי.
“לא, זה מכעיס אותי מאוד”, היא ענתה. “אני אוהבת לשבת בקפה הזה, ונהגתי לשבת בו גם לפני שהיא התחילה למלצר במקום”.
“סוגיה מעט סבוכה”, חשבתי. והיא המשיכה, כאילו קראה את מחשבותיי.
“לא די בכך שהיא מתקרבת לגיל 30 , חיה בבית, זוכה למיטב השירותים והכלכלה ולסיוע בלימודים, היא גם מנהלת לי את החיים!”, היא פרקה את תסכולה. “אני לא יודעת אם היא צודקת או טועה, אבל דבר אחד בטוח: הקונפליקט הזה מעכיר את מערכת היחסים בבית. בעלי מצדד בה, ואני בעמדת ‘מיעוט'”.
חברתי לגמה טיפת מים והמשיכה: “אני רוצה לעזור להם, לפלס להם דרך. אני רוצה לסייע להם לחסוך. אני לוקחת על עצמי את הנטל גם באותן שעות בהן הייאוש ממלא אותי. כולנו בבית אנשים מבוגרים. ילדים בני עשרים פלוס כבר אינם ילדים בני עשרה, וגם המרדנות שינתה אופיה. הם יכולים להיות נחרצים, בוטים ולא פחות חוצפנים, מבלי לזכור ולו לרגע שהם אמורים להיות גם אסירי תודה על הזכות שניתנת להם”, אמרה בפנים עצובות.

 רק עצמאות תביא חירות (לנו, ההורים)

 נדדתי במחשבתי אל דלת אמותיי. התבוננתי פנימה לתוך התא המשפחתי שלי: גם בביתנו מתגוררים בני עשרים פלוס, לרגע לא שכחתי. גם אנחנו שותפים העושים רבות כדי להקל מעליהם את העול הכלכלי. אבל השאלות הקשות לא איחרו לבוא: עד כמה אנחנו ההורים אמורים לוותר על עצמנו? האם התחושה של: “אתם הורינו, אז אתם חייבים לנו” היא שמאפשרת לבני העשרים פלוס לנהוג בנו כמובנים מאליהם, בלי שיצליחו לעצור רגע  ולהקדיש מחשבה לשאלה על מחויבותם להוקיר לנו תודה, להעריך, לכבד, אולי גם להתנהל בהתאם?
אכן, זה לא תמיד פשוט. לצד ההתמסרות לדור הצעיר, לעתים קשה לשלם מחירים אישיים, בינאישיים ואחרים. הדינמיקה שנוצרת בתא משפחתי של מתבגרים-מבוגרים, שבילדותם היו קשובים לגבולות ולסמכות שהוריהם הציבו להם, הולכת ומשתנה. יש בתים שבהם המצב הופך לקיצוני כל כך עד כדי היפוך תפקידים.
היום לא מעט הורים מזמזמים, בדיוק כמוני, את השיר: “הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה, הוא שוכב על הספה בבית הוריו…”, בזמן שאנחנו מייחלים ליום שבו נזכה לראות את הצעירים יוצאים לעצמאות, ואותנו – לחירות.

עוד ב”עשרים פלוס”: גם מורים מחפשים “קיצורי דרך” 

לחיות עם חרדה חברתית: מונולוגים של שלושה מתבגרים 

גירושים באמצע החיים: שלבי ההתמודדות וטיפים להעצמה