מאת מאיה טל.
שייך לקטגוריית בצפר, חברה

 

ימי הנעורים מצטיירים לרובנו כחיים עתירי פעילות חברתית, שמחה ותעוזה, חלומות ואהבות. אבל לא אצל כולם זה כך. יואב, נעה וגלית (כל השמות בדויים), הסובלים מחרדה חברתית מגיל צעיר, פותחים את הלב וחושפים בפני “עשר פלוס” איך נראה גיל ההתבגרות בצל הביישנות והחרדה

 

ילדים ובני נוער רבים סובלים מחרדה חברתית, הבאה לידי ביטוי בהימנעות מסיטואציות חברתיות ובסממנים גופניים שונים ועלולה לפגוע גם בתפקוד הלימודי. הרשתות החברתיות והעולם הווירטואלי, הממלאים כיום מקום מרכזי בחיי הנוער, רק מעצימים את התופעה ומגבירים את שכיחותה. שלושה נערים הסובלים מחרדה חברתית ומתמודדים עמה בין היתר בתמיכת קבוצות הנוער להתמודדות עם חרדה חברתית של “רקפת”, מגוללים כאן את סיפור חייהם האישי ומתארים איך נראים חיי מתבגר שהחברה מעוררת בו חרדה.

יואב, בן 17: “לא הייתי מסוגל לחטוף צעקות מהמאמן מול כולם”

“את הפחד מסיטואציות חברתיות אני זוכר כבר מכיתה ג’ או ד’. כשהמורה הייתה מבקשת ממני להקריא את שיעורי הבית מול כל ילדי הכיתה הרגשתי לחץ, נהיה לי חם ואפילו סחרחורת קלה ודפיקות לב מואצות. לפעמים הייתי מרגיש גם זיעה קרה, גמגום ורעד בקול. במפגשים משפחתיים עם הרבה משתתפים הרגשתי תמיד אי נוחות, ויותר מכול זכורה לי החוויה של קריאת הקושיות בפסח. כיוון שהייתי הצעיר במשפחה, במשך הרבה שנים היה זה תפקידי לקרוא את הקושיות בקול רם מול חדר הומה אדם. הייתה זו חוויה לא נעימה כלל וכלל. הקושי שלי בסיטואציות חברתיות כאלה התבטא בתחושת תסכול ובמחשבה שאני רק רוצה לברוח מהמקום.
החרדה גרמה לי לוותר על דברים רבים כיוון שלא יכולתי לשאת את הלחץ המתלווה אליה. ויתרתי מראש על כל דבר שחשבתי שלא ארגיש איתו בנוח. רציתי למשל להיות שחקן כדורסל, וגם הייתי טוב בזה, אבל עם השנים הלחץ במשחקים עלה והרגשתי שאינני מסוגל להתמודד עם המצב – לחטוף צעקות מהמאמן מול כולם, או לעשות טעות במשחק לעיני הקהל, המשפחה והחברים.
הקושי שלי בא לידי ביטוי לא רק בסיטואציות חברתיות אלא גם בשיחות ‘אחד על אחד’. במצב כזה, למשל, כשנוצרת שתיקה באמצע השיחה אני מרגיש שאני רק רוצה שזה ייגמר. החרדה החברתית השפיעה גם על התפקוד שלי בבית הספר: כשהייתי רוצה לשאול את המורה שאלה לגיטימית הקשורה לחומר, פחדתי ושתקתי. זה גם הפריע לי להביע את דעותיי בדיונים בבית הספר, וכשמישהו אחר אמר דעה דומה לשלי וזכה להתעניינות זה בהחלט הציק לי. כמובן שגם עם בנות קשה לי ליצור קשרים.
הוריי הבחינו בקושי שלי רק כשסיימתי את בית הספר היסודי ועברתי לתיכון. בשלב הזה לא נפגשתי הרבה עם חברים ולא עשיתי יותר מדי, והוריי ניסו (ועדיין מנסים) לעודד אותי ליזום מפגשים חברתיים וליצור קשרים”.

נעה, בת 15: “רוצה ללכת בקניון בלי להרגיש שנועצים בי מבטים”

“רק לפני כשנה, בערך בגיל 14, הבנתי שיש לי קושי ופחד בסיטואציות חברתיות. מאז ומתמיד הייתי ביישנית, אבל המצב הזה החריף עם השנים והפך להיות ממש משמעותי בגיל ההתבגרות. החרדה הזו הובילה אותי למצבים קיצוניים: אני מפחדת לבקש דברים מאנשים, חוששת להתחיל קשרים חברתיים עם ילדים, חוששת לשוחח עם בוגרים ממני או עם דמויות סמכותיות כמו מורים והורים.
הקושי שלי בסיטואציות חברתיות אינו בא לידי ביטוי רק כשאני נמצאת עם בן אדם אחד. להפך, ככל שיש יותר אנשים בסביבה אני יכולה להתכנס בתוך עצמי ולא לדבר בכלל. במצבים כאלה אני שומרת על פרצוף ה’פוקר פייס’ שלי כדי שאנשים לא יבחינו בכך שאני מפוחדת.
כשאני מדברת עם ילדים אחרים, אני חוששת שמא דבריי יישמעו להם מוזרים או שאשמע טיפשה. מרוב שאני ביישנית אני אפילו חוששת להיכנס לחנות ולקנות לעצמי גלידה. כל הזמן אני מרגישה שאנשים מסתכלים עליי ובוחנים מה אני עושה, למרות שאני יודעת שזה לא באמת נכון. בגלל המבוכה אני לא יכולה לעמוד בלי להחזיק משהו ביד, להכניס ידיים לכיסים או להתעסק בדבר מה (אם כי אני מנסה להתגבר על כל זה בקבוצת התמיכה שבה אני נמצאת).
בעקבות החרדה עשיתי הרבה מאוד ויתורים. למשל, ויתרתי על מגמת הדרמה בבית הספר שלי, למרות שאני יודעת שאני מוכשרת בכך ומאוד רציתי להשתלב בה, וזאת רק בגלל שידעתי שיהיה לי ‘פחד במה’.
אמא שלי תמיד ידעה שאני מאוד מאוד ביישנית, אך לא הבינה למה וגם לא ידעה איך לטפל בעניין. מגיל קטן היא שלחה אותי לפסיכולוגים, שממש לא עזרו. וגם לקבוצה אחת שמטפלת בקשיים חברתיים, שכל מה שעושים שם זה לדבר (מה שלא עזר לי להתמודד עם החרדה החברתית שיש לי). הוקל לי רק כשהגעתי לקבוצת תמיכה למתבגרים הסובלים מחרדה חברתית.
אם לילדים בגילי יש דאגות נורמאליות בראש: לימודים, מריבה עם החברה, למה הם קיבלו רק 5 לייקים בפייסבוק – הדאגות שלי הן שונות. יותר כמו: איפה אשב מחר בהסעה לבית הספר אם לא יהיה מושב פנוי שאפשר לשבת בו לבד; עם מי אהיה בהפסקה; איך אשכנע את המורה שתוותר לי על הקראת העבודה בספרות מול כל הכיתה?.
יש הבדל בין ביישנות רגילה לבין חרדה חברתית. כשיש לך חרדה חברתית אתה יכול להגיע למצב שבו הדופק שלך משתולל בזמן שאתה מדבר עם אדם זר, או אפילו עם ילד מהכיתה. אתה יכול להגיע למצב שבו אתה עומד מול חנות ומתכונן נפשית לפני שאתה נכנס אליה. הייתי רוצה שהחרדה החברתית תעבור לי. אבל אני אוהבת את עצמי (למרות שפעם היו לי ספקות), ולכן לא הייתי רוצה למחוק לגמרי את הביישנות, שהיא חלק מהאישיות שלי. אני פשוט רוצה להיות מסוגלת לבקש מילדה בכיתה מחק, להכיר בנות נחמדות שאוכל להתחבר איתן, ללכת ברחוב או בקניון בלי להרגיש שכולם נועצים בי מבטים. החלום שלי הוא שהחרדה הזו לא תפריע לי להמשיך את חיי בהנאה ולעשות בדיוק את מה שאני רוצה לעשות, בלי ויתורים.
אומרים שלפעמים זה גנטי, אבל ההורים שלי לא סובלים מהבעיה. אני פשוט ילדה ביישנית שעברה טראומה מסוימת בחיים, ושני הדברים האלה התווספו יחד וכנראה הפכו אצלי ל’חרדה חברתית’. לילדים מתבגרים שחווים את מה שאני חווה אני ממליצה לא לוותר, למרות הקושי. לכו לקבוצת תמיכה שבה תוכלו לפגוש ילדים נוספים עם חרדה חברתית”.

ההיבט הפסיכולוגי

הפסיכולוגית ענת קול: מהי חרדה חברתית?

המושג “חרדה חברתית” כאבחנה פסיכולוגית הדורשת התייחסות ייחודית הוא  מושג חדש יחסית (משנות השמונים של המאה הקודמת). הדעות חלוקות לגבי הנסיבות להתפתחותה, אך יש לא מעט עדויות התומכות בכך שילדים נולדים עם נטייה הימנעותית מולדת, המגבירה את הסיכוי לכך שהם יהפכו לילדים ובני נוער הסובלים מחרדה חברתית. יחד עם זאת, יש עדויות לכך שדפוס הורי מסוים מגדיל אף הוא את הסיכוי שהילד יהפוך לחרד. כך או כך, מדובר באותם ילדים שנמנעים ככל האפשר מאינטראקציות חברתיות, מסתגרים לעתים קרובות בביתם ומקיימים קשרים מועטים ככל האפשר עם סביבתם.
נדמה כי גם המציאות שבה אנו חיים מאפשרת את התפתחות החרדה החברתית ואת שימורה. הילדים החרדים יכולים היום ליצר לעצמם עולם וירטואלי שלם, בלי לצאת מהבית ובלי להיחשף כלל לזולתם. כך הם עשויים להאמין שעולמם מספק ומלא ושבעצם אין להם שום בעיה. הם חיים באזור הנוחות שלהם, מרגישים בו טוב ובאופן הזה משמרים את הבידוד והניכור החברתי שהם חווים. החרדה החברתית באה לידי ביטוי במישור הקוגניטיבי, התחושתי וההתנהגותי. הילד החרד מפתח עולם מחשבתי המעודד את הימנעותו מקשר (“אם אנסה לדבר עם ילדים אחרים הם ילעגו לי”; “אם אתחיל עם הילדה שמוצאת חן בעיני היא תידחה אותי”, וכן הלאה). אין אדם שלא חווה סוג דומה של מחשבות, אך אצל בעלי החרדה החברתית המחשבות הללו הופכות לציר מרכזי של קיומם ומעודדות את ההימנעות מפעולה. במישור התחושתי מתלוות להתנסויות החברתיות גם תופעות גופניות לא נעימות, כמו הזעה מוגברת ודופק מואץ, האופייניות למצבי חרדה קיצוניים. מכאן ברור המישור ההתנהגותי, שבו הילד מעדיף להימנע ממצבים חברתיים, להסתגר ולהיחשף לחברה כמה שפחות. ילדים אלו נמנעים מלהתבלט ומלבקש עזרה, ובדומה ליתר הפרעות החרדה רבים מהם סובלים מהפרעות נוספות של חרדה, דיכאון,  או הפרעה בדימוי הגוף.
בהיעדר טיפול מתאים, חרדה חברתית עלולה להפוך להפרעה כרונית עם פגיעה תפקודית רבה, ולשבש באופן ניכר את חיי האדם החרד במישורים שונים של חייו: לימודים, עבודה וחברה.
המחקר מוכיח שהטיפול היעיל ביותר בחרדה חברתית הוא הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי- CBT. גישה טיפולית זו עוזרת למטופל לשנות את המחשבות שמעוררות אצלו את תחושת החרדה וההימנעות, עוזרת למטופל להיחשף בהדרגה למצבים מעוררי החרדה ועל ידי כך להתחיל לחוש נוחות הולכת וגוברת בחברת אנשים.
באחרונה קמו בארץ גם קבוצות נוער לעזרה עצמית בהתמודדות עם חרדה חברתית. קבוצות אלו משמשות מסגרת המאפשרת שינוי הדרגתי יותר, המתרחש בסביבה מוגנת ובטוחה. בקבוצות העזרה העצמית כל המשתתפים “באים מאותו מקום” מכירים את הקשיים והרגישויות ויכולים להציע הבנה ותמיכה רבה יותר לחבריהם לקבוצה.

הכותבת היא פסיכולוגית, מומחית בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, עמיתה במכון “שיטות”

גלית, בת 17.5: “ההתמודדות עם החרדה החברתית גרמה לי להבין עד כמה אני חזקה”

מאז שאני זוכרת את עצמי, התכונה שבלטה בי ביותר היא ביישנות. אבל נדמה לי כי הקושי והפחד המשתק התעוררו כשעליתי לחטיבת הביניים ונאלצתי להתמודד עם סביבה חדשה לחלוטין. מבחינה גופנית, החרדה החברתית באה לידי ביטוי אצלי בדפיקות לב מואצות ובתחושת חום גם באמצע החורף. הייתי רועדת ללא שליטה עד שהסיטואציה החברתית הייתה עוברת, הייתי בוכה המון והייתי עייפה בגלל המתיחות התמידית שפשוט רוקנה אותי מאנרגיה. מבחינה רגשית, הקושי הזה גרם לי בעיקר לתחושת עצב תמידי, לתחושת אכזבה מעצמי ולייאוש.
החרדה החברתית גרמה לי לעשות הרבה ויתורים. למשל, הפסקתי לרקוד אחרי שש שנים שבהן הייתי בחוג ריקוד. תמיד רציתי ללמוד צילום, ומכיוון שהייתי צריכה ללכת לבד לשיעור אף פעם לא ניסיתי. מבחינת חברים לא הצלחתי לשמור על קשרים עם אנשים שאהבתי, וגם הקשרים שיצרתי  לא היו עמוקים מכיוון שהתביישתי להיחשף ולהיפתח. לא הייתי מסוגלת להזמין אליי חברים או ללכת לבתים אחרים.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, חרדה חברתית אינה קשורה למספר האנשים שנמצאים בחדר. אני יכולה להיות לחוצה כשאני עומדת מול אדם אחד בדיוק באותה מידה שבה אהיה לחוצה אם אעמוד ליד קבוצת אנשים.

הוריי היו מודעים לביישנות שלי כבר מגיל צעיר. במהלך היסודי והחטיבה, אמא הייתה מנסה לגרום לי  להתקשר לחברה וללכת איתה לקניון, רק כדי שלא אבלה ימים שלמים לבדי בבית. לפני שהתחלתי את כיתה ז’, הוריי שלחו אותי לפסיכולוגית כדי שתעזור לי במעבר מהיסודי לחטיבה, ואני עדיין מטופלת אצלה. אבל הניסיונות להוציא אותי מהבית לא ממש צלחו.
הקושי בהתמודדות עם סיטואציות חברתיות הפריע לי במסגרות לימודיות. התביישתי להרים את היד ולשאול שאלה כשלא הבנתי את החומר, או להגיד את התשובה כשידעתי שאני צודקת, וברוב ההפסקות הייתי יושבת לבד. בתחילת התיכון הייתי צריכה להרצות יחד עם שתי בנות, ואני זוכרת שבמשך כל הנסיעה לבית ספר אמרתי לעצמי בלב שאני יכולה לעשות את זה, שאני אצליח. אני זוכרת גם את ההרגשה שהבטן מתהפכת, אבל אז הגיע הרגע ופשוט לא הצלחתי לקום מהכיסא והתחלתי לבכות. הבנות כמובן כעסו עליי כי ‘הברזתי’ להן, ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ואיך להסביר להן למה אני לא יכולה להרצות.
אני חושבת שיש הבדל בין ביישנות רגילה לחרדה חברתית. יש מצבים שיגרמו לרוב האנשים בעולם להתבייש או להרגיש לא בנוח, אבל חרדה חברתית זו לא ביישנות מסיטואציה קבועה ויחידה. נכון, אני יכולה לעשות רשימת דברים ספציפיים שבטוח ארגיש בהם חרדה, אבל בשונה מביישנות – חרדה חברתית לוקחת מהאדם את השליטה על חייו בכל תחום שיש: עבודה, לימודים, זוגיות. התגובות הפיזיות של אדם חרד חברתית הן קשות בהרבה מאלו של אדם ביישן או ‘נורמאלי’. חרדה חברתית היא פשוט פחד בסיסי מאוד מפני חברה, אנשים. הרבה יותר קשה להדחיק אותה או לטפל בה, וההשפעה שלה על החיים חמורה יותר. אנשים ביישניים הם לא בהכרח חרדים חברתית.
נכון לעכשיו, אחרי כל הסבל שעברתי ושאני עדיין עוברת בעקבות החרדה החברתית, אני לומדת להשלים איתה. נכון שהחמצתי הרבה דברים במהלך השנים, אבל גם עברתי הרבה דברים וקיבלתי הרבה החלטות חשובות שהרווחתי מהן. ההתמודדות עם החרדה החברתית גרמה לי להבין עד כמה אני חזקה. באמת, מתבגרים עם חרדה חברתית לרוב חושבים שהם פחות מאחרים סביבם, אבל כשאני רואה עם מה חברות שלי מתמודדות אני יודעת שהן לא היו מסוגלות להתמודד עם מה שאני עוברת. אז זה מבנה האישיות שלי, ואני לומדת לחיות איתו.

לנערים ונערות שחווים חרדה חברתית אני יכולה להציע שלא תוותרו לעצמכם. קחו מהחרדה את השליטה. אני יודעת שזה קשה, אבל הדרך הכי טובה להתמודד היא פשוט לנסות להתעלם מהחרדה ולעשות גם דברים שקשים לכם. כי אחרי שתעשו אותם שוב ושוב פתאום תרגישו שאתם בסדר והלחץ יירד, וזו אולי ההרגשה הכי טובה שיש.

הורים שואלים: בתי סובלת ממחזור קשה, מה יכולה להיות הסיבה לכך?

6 דרכים שבהן הורים יכולים להקנות לילדיהם מיומנויות חברתיות 

בצפר: כך נעזור לילדים להתגבר על לחץ חברתי