מאת הילה פינקלשטיין ויעל יפה.
שייך לקטגוריית אחד על אחד

 

המראה החיצוני מעסיק היום מאוד את רוב בני הנוער בארץ ובעולם. התוצאה: מדימוי עצמי ירוד ועד אנורקסיה. אמא לשלוש בנות ונערה צעירה כותבות על פולחן היופי והרזון – כל אחת מנקודת מבטה

 

הילה פינקלשטיין, אמא לשלוש בנות ומנחה קבוצות נערות: “המלכה מסיפור שלגייה נמצאת בכל אחת מאתנו”

ד’ הגיעה אלי לפגישה ביום אביב חמים. היא לבשה מעיל רכוס היטב וניכר עליה שהיא מנסה להסתיר את גופה. דיברנו עליה ועל רגשותיה, ומדוע בכלל היא באה אלי. היא חשפה בפניי בכאב את התחושה שהיא מסתובבת בתוך גוף גדול, גבוה ולא נשי. גם לאחר שהשילה עשרות קילוגרמים היא מתקשה למצוא בגדים לטעמה אשר יחמיאו לה. התבוננתי בה היטב. נערה בסוף גיל העשרה, עם פנים יפהפיות וגוף מלא וגבוה. היא מתחבאת מאחורי בגדים שאינם מחמיאים, מנסה להחביא בהם את גופה. “אני שונאת לקנות בגדים”, סיפרה לי ד’ בטון מריר. כדי להימנע מתחושת התסכול שמציפה אותה בחנויות, היא נמנעת מחוויית הקנייה ככל האפשר. היא באמת לא מצליחה למצוא בקניונים בגדים צעירים שמותאמים למידותיה. נדמה כי כל מעצבי האופנה מעצבים בגדים לנערות רזות. אפילו רזות מאוד.
מוחי נדד לשיחה שקיימתי עם בתי בת ה-14. היא סיפרה לי שכל הבנות בשכבה שלה עושות דיאטה או מדברות על דיאטה. אחת מהן אושפזה עקב אנורקסיה. את רוב השמות שהיא מציינת אני מכירה – אלו הן ילדות כל כך יפות, אך הן מייסרות את עצמן. על כך שהן “לא מספיק רזות”, או ש”השער לא  מספיק חלק” או ש”החזה לא מספיק גדול”.
אני נודדת בזיכרוני לגיל העשרה שלי. גם אני הרגשתי כך. כשהייתי צעירה יותר וללא ספק גם יפה יותר, תמיד מחקתי והעלמתי תמונות. אני תמיד מוחקת תמונות. אני זוכרת איך בדקתי כל קפל עור, הכנסתי את הבטן, סירקתי את השיער ללא הפסקה. וכל הזמן קיננה בי התחושה  שזה לא מספיק. לא מושלם.
רק היום, כשאני עצמי כבר אמא למתבגרות ומטפלת בנערות ונשים, אני יודעת שמדובר בתופעה, ולא בחוויה פרטית שלי. הרי בכל אחת מאתנו נמצאת גם המלכה משלגייה – זו שמתבוננת במראה ונאלצת לשמוע: “את יפה, אבל יש יפה ממך”. במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, החלק הראשון של המשפט כלל לא קיים.
מחקרים מראים שנשים מתבוננות במראה שמונה פעמים ביום בממוצע . גברים לעומתן מסתכלים בה רק פעם ביום – בדרך כלל בבוקר, בזמן הגילוח. הלוואי שהיינו יכולות להתבונן בעצמנו ולראות את מה שרואים אחרים, אלו שאוהבים אותנו. “וואן דירקשיין”, להקת הבנים היפיופים שבנותיי כל כך אוהבות, ניסחו את זה מצוין בשיר: What Makes You Beautiful

 

יעל יפה, בת 16: “היופי תופס מקום מכריע בתרבות, הנוער לא יכול להישאר אדיש”

המראה החיצוני הוא כנראה הדבר שמעסיק ביותר את בני הנוער בארץ ובעולם. הוא נמצא בכל מקום; על שערי המגזינים, בפרסומות ביוטיוב, בקליפים, בספרים גדושים ב”סודות טיפוח”, במדורים שלמים המוקדשים לשאלה “איך לבנות שרירים” (אצל בנים) ו”איך להוריד במשקל” (בעיקר אצל בנות).
העובדה שבני הנוער כה קנאים למראה שלהם אינה צריכה להפתיע. כבר מגיל אפס מוטמעת בהם חלוקה ברורה: הגבר צריך להיות חזק, שרירי וחתיך. הבחורה צריכה להיות ענוגה, יפה ועדינה. כל סרטי “דיסני” סובבים את העיקרון הפשוט הזה: הגבר ל”גוב האריות” והאישה ל”סלון היופי”. אפילו ביומיום קל מאוד לשמוע את המשפטים: “האביר על הסוס הלבן” בכל הנוגע לגברים, או “גם יפה וגם אופה” בכל הנוגע לנשים. אי אפשר להתחמק גם מהמצעדים החוזרים ונשנים בנוסח “100 הגברים שהכי עשו לנו את זה השנה” או “100 הנשים הסקסיות ביותר בעולם”. גם תחרות “מלכת היופי” מסרבת להיעלם לאורך השנים. במילים אחרות, מתי לאחרונה העמידו בפניכם מציאות שבה לא האדם עצמו קובע את מקומו בעולם אלא המראה החיצוני והמגדר שלו?
המציאות הזו אינה דועכת עם הקידמה והטכנולוגיה, להפך. תמונות של דוגמניות דקיקות מרוחות באתרי האינטרנט ובעמודי הפייסבוק, הקולנוע ובטלוויזיה השחקנית הראשית תמיד תהיה “פצצת עולם” והגבר “הדבר הכי חם על המסך”, ובשירים שאנחנו שומעים כבר אי אפשר לספור כמה פעמים חוזרת על עצמה המילה “יפה” (“מלכת היופי שלי”, “הכי יפה בעולם”, “היא כל כך יפה”, ועוד ועוד).
הצעירים לא יכולים להישאר אדישים למקום המכובד והמכריע שהיופי תופס בעולם המודרני. לכן, כבר בגיל 14 בנים נרשמים למכון כושר וקורעים את עצמם בין המכשירים, העיקר “לגדל שרירים” ולהרים כל פעם עוד ועוד משקולות. לאט לאט הם בונים את הקוביות, קובייה קובייה (היעד: חמש לפחות). כשיגיע הקיץ, יהיה לבחורות בסביבה עם מה לשטוף את העיניים.
הבנות מתחילות כבר בגיל עשר לפשפש בתיק האיפור של אמא וללכת לחנויות איפור זולות, כדי להתחיל את דרכן בעולם שבו המראה הטבעי אינו מספיק. בשלב הזה גם כל הדיבורים של הנשים מסביב על דיאטה מתחילים לחלחל פנימה, לתוך הראש, וכך ילדות קטנות מאמינות שרק “רזה זה יפה” ומתחילות להרעיב את עצמן. לאכול זה “לא נשי”, והמרחק בין דיאטה תמימה למחלה של ממש רק הולך ומצטמצם.
העיסוק האובססיבי במראה החיצוני תופס תאוצה ככל שהזמן עובר, ולכן אין זה מפתיע שלבני נוער יש בעיות עם הדימוי העצמי שלהם. היום בלתי אפשרי לחלוף ברחוב או סתם לצפות בטלוויזיה בלי לשמוע הערות כמו “איזו כוסית” או “איזה חתיך”. אי אפשר להיות ישראלי בלי להכיר את השם “בר רפאלי”, המותג המוצלח שמוזכר בלי סוף. אני לא יודעת אם קיימת בארץ בחורה אחת עם עקרונות, אידיאלים ואופי חזק שהשם שלה יצליח לזכות אותה בכמות התשואות שרפאלי זוכה להן. המבוגרים יכולים לדקלם לנו משפטים כמו “היופי הוא לא מה שחשוב, אלא האופי”, אבל לא נקנה את זה. אי אפשר “לקנות משפט” שהעולם סותר אותו שוב ושוב. בעידן שבו אנחנו כבר כל כך רגילים לתעד כל דבר ולהעלות מיד לפייסבוק, וכל תמונה יכולה להיות פוטנציאלית ל’תמונת פרופיל’, אין מה להתפלא על כך שכל מה שאנחנו רוצים זה להיראות טוב.
הבעיה היא שכולנו שוכחים דבר אחד: יופי הוא בר חלוף. אנשים יפים תמיד יהיו, אבל הם לא יישארו כאלה לעד. מה שיישאר זה מה שנמצא מתחת ליופי. וזה משהו שבבוקר, שנייה לפני המבט החטוף במראה, אנחנו חייבים להכריח את עצמנו לראות.

המדור בשיתוף – “Resh” מיזם הכתיבה של הנוער בישראל נוער ישראלי יוצר

 

עוד ב”אחד על אחד”: להיות חבר של הילד בפייסבוק, מומלץ או לא?

הבלוג של ריקי: מבט נשי על הכשלון של ציפי לבני ושלי יחימוביץ’ בבחירות לכנסת

הילדה והחבר מתמזמזים לך מול העיניים, מה את אמורה לעשות עם זה?