מאת ריקי ברוך.
שייך לקטגוריית בלוגים, עשרים פלוס

 

ריקי ברוך מזועזעת מהאדישות שלנו, ובייחוד של נבחרי העם, לנוכח העובדה שכל כך הרבה ילדים בארץ חיים בעוני. “מחיר הנטל על בתי האב בא לידי ביטוי בזליגה מתמדת לפשע ולאלימות, לכעס ולתסכול, לחרדה ולנשירה מהמסגרת החינוכית”. מבחינתה זה הזמן לחולל שינוי

 

בדוח השנתי של המועצה לשלום הילד שפורסם בשבוע שעבר בולטים הנתונים הבאים: יותר משליש מהילדים בישראל הם ילדים עניים, ונרשם שיא במספר הילדים המגיעים למיון לאחר שחוו התעללות. בה בעת נמדדה ירידה מסוימת בדיווח על צריכת אלכוהול וסמים בקרב בני הנוער. עיון מעמיק יותר בדפי הדוח המקורי חושף אותנו לנתונים משמעותיים נוספים, שהתקשורת לאו דווקא צדה ברשת הכותרות שלה. כך למשל, מסתמנת עלייה באחוזי הנשירה מבתי הספר בארץ. מעבר לנתונים המספריים היבשים, מן הראוי שניתן את הדעת לקשר הקיים בין הממצאים. ובעיניי, הקשר זועק אלינו מבעד לדפי הדוח: מצב העוני משפיע בהכרח על יכולת הלמידה וההתמדה של חלק מהתלמידים במסגרת החינוכית-חברתית. במילים אחרות: לא תיתכן ירידה בפשיעה ועלייה בהישגי התלמידים בזמן ששיעור הילדים בארץ החיים במצבי עוני הוא כל כך גבוה.

הכול קשור בכול

לאחר פרסום הדוח בכלי התקשורת ניסיתי לעורר דיון בנושא בקרב חבריי הגולשים באחת מהמסגרות הווירטואליותשבהן אני לוקחת חלק. לצערי ולתדהמתי נתקלתי בחוסר היענות ובחוסר עניין. נדמה כי עמיתיי ההורים שקועים כל כך בהתמודדות היומיומית האישית והמשפחתית שלהם, שלא מעניינם להביט מעבר לעורף של ילדיהם ולהסתכל סביב – מחוץ לדלת אמתם  (כל עוד הם אינם נכללים בסטטיסטיקה של המשפחות החיות בעוני). אולם חמורה בהרבה מבחינתי היא הדממה הזועקת מכיוונם של עשרות המתמודדים לכנסת הבאה, שרק 30 יום מפרידים בינם לבין הקלפי. באורח תמוה אלו לא השמיעו ולו קול ענות חלושה על רקע דבריו של ד”ר יצחק קדמן, נשיא המועצה, ביום הגשת הדוח לנשיא המדינה. ואני מתעלמת מהשימוש בנתונים לצורך ההתלהמות השגרתית בראש הממשלה – בכך אין שום דבר חדש. תוכניות להתמודדות עם המצב החמור יסייעו הרבה יותר.
לי אין כל ספק שהעוני הגדול עומד מאחורי רבים ממעשי הפשיעה של בני הנוער היום: גניבה, אלימות ואפילו סחר בסמים. הכול קשור בכול, וגם אם ישתדלו מאוד במשרד החינוך ובתוכניות קהילתיות חברתיות להפחית את רמת הפשיעה והאלימות, האלכוהול והסמים,  בקרב בני הנוער – לא יצלח בידינו. עד שנטפל במקור הבעיה: החיים בצל המצוקה והעוני. אני לא מתרגשת מכך שנרשמה ירידה בדיווח על צריכת אלכוהול וסמים בדוח האחרון, מכיוון שבפועל אין לדעתי כל ירידה כזו. למדוד עוני הרבה יותר קל מאשר למדוד את צריכת הסמים והאלכוהול בקרב בני נוער.
כאם וכאזרחית במדינת ישראל אני נחרדת בכל פעם מחדש מהפערים ההולכים וגדלים בין שכבות האוכלוסייה השונות וכפועל יוצא מכך גם בין ילדינו. ההוצאות של הורי ילדים בעלי צרכים מיוחדים ומוגבלויות מביאות משפחות לא מעטות לפת לחם. התחושה הקשה שילדינו הם נטל תקציבי ולא נכס לאומי היא שורש הבעיה. לכך נוספת תפיסת העולם שתחום הביטחון הוא ראה וקדש, וכי כל שאר התחומים בטלים לידו. כאילו די לנו בגוף ללא נפש. התפיסות השגויות הללו מביאות את מקבלי ההחלטות לשגות בסדר העדיפויות שלהם, ולנצל את האפשרות המצויה בידם להטיל על בתי האב ועל הילדים המתגוררים בהם נטל כבד. מחיר הנטל הזה בא לידי ביטוי בזליגה מתמדת לפשע ולאלימות, לכעס ולתסכול, לחרדה ולנשירה מהמסגרת החינוכית.
הגיע הזמן להתייחס לילדים שלנו כמו אל הון אנושי, כי הם הנכס שיבטיח את עתיד המדינה. זו העת להבעיר את הקרקע מתחת לרגליהן של כל אותן מפלגות שרצות לכנסת ולדרוש מהן להתחיל להציב את המקום של כל ילדי ישראל בראש סדר העדיפויות הלאומי. הורים יקרים, בימים אלה זו המשימה שלנו.

עוד בעשרים פלוס: יש גם מורים שמעתיקים 

איך נתפסים ייצוגים מיניים בתקשורת על ידי מתבגרים? 

משמרות הצניעות – עכשיו בתלבושת האחידה