מאת דבורית נבו.
שייך לקטגוריית אמא מתבגרת

 

כו-לן חוזרות במונית בשלוש בלילה. חוץ מהבת של דבורית

זה  מתחיל כבר בתחילת השבוע, ביום ראשון או שני.
היא פועלת בשיטת הגנן: זורעת זרע ומחכה לפירות.

“קחי בחשבון שביום שישי כ-ו-ל-ם הולכים למסיבה במועדון”, היא אומרת.
אני משדרת קוליות ועונה לה שממש סבבה לכולם.
“זה אומר שאת צריכה להחזיר אותי, את יודעת”, היא ממשיכה.
ובכך נפתח המשא ומתן: אם אני ארשה לה לחזור עם כל החברות, היא תחזור במונית –
ואז אני לא אצטרך לנהוג בלילה.
להרשות לה לחזור עם כל החברות אומר שהמונית מוזמנת לשעה 03:00 לפנות בוקר.
הבעיה היא שאני, (אמא פרימיטיבית, אני מודה) לא מרשה לבתי בת ה-14 לחזור בשעה כזו. נקודה.
ששש….אין טעם לנסות לשכנע אותי בכלל.

עובר יום נוסף, והמשא ומתן ממשיך:
“אז מה, גם הפעם אני חוזרת ל-ב-ד מהמסיבה?”
אני מנסה לשנות נושא, אבל זה לא ממש הולך לי.
“זה ממש מבאס להיות ה-י-חי-דה שיוצאת באמצע. תחשבי על זה קצת, טוב?” 

יום שישי, רבע לעשר בבוקר, טלפון.
“אמא, אני חייבת לתת תשובה לבנות. הן בונות עלי למונית”.
איך קוראים לסוג הלחץ הזה שאמור להשפיע עלי בתהליך קבלת ההחלטות?
מבחינתי, הלחץ הזה, לא עושה עבודה.
אפס. חסינת מניפולציות. 

גם הלילה אקום לצלילי השעון המעורר (ברור שאני נרדמת לפני שהיא חוזרת)
ואסע לאסוף אותה, ילדה חריגה שחוזרת תמיד הביתה לפני כ-ו-ל-ם.
השאלה היא האם בתי משלמת מחיר כבד מדי על המרד החברתי שאני מקיימת…

לפוסט הקודם של דבורית: מילות הקסם שלהם 

גנרל חורף: כך נימנע מדיכאון בעונה הקרה

בלוג של מורה: אל תבואו בטענות למורים על תוצאות המיצ”ב!